בין דיכאון לחוסר השראה: לברוס ספרינגסטין מגיע סרט יותר טוב

בפרוס עונת האוסקרים יוצאות למסכים ביוגרפיות מוזיקליות. היום לפני שבע שנים יצא "רפסודיה בוהמית" שזיכה את ראמי מאלק באוסקר על הופעתו כפרדי מרקורי, ובשנה שעברה "אנונימי לגמרי" סידר לטימות'י שאלאמה מועמדות על הופעתו כבוב דילן. זה לא הולך לקרות לג'רמי אלן ווייט. הקרנת העיתונאים של "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נפתחה בפנייה מצולמת של הבמאי/תסריטאי סקוט קופר אל הצופים, שבה הוא הסביר שסרטו לא מכסה את כל חייו של המוזיקאי, אלא מתמקד בתקופה שבה עבד על האלבום "נברסקה" כי זה מה שעניין אותו כיוצר. זה הסבר אפולוגטי וכפוי שמסמן כבר בהתחלה שהמפיצים חשבו שיש בעיה בסרט.

הבחירה להתמקד בפרק זמן מוגבל שבו הגיבור התמודד עם בעיות נפשיות יכולה בהחלט להיות מעניינת, כפי שהדגים ביל פולאד ב"אהבה וחסד", שעסק בשדים של בריאן ווילסון. אבל סרטו החיוור של קופר מפספס בכל הרבדים, ומגלה לנו מעט מאוד על נפשו ועל יצירתו של הבוס. שלא כמו "נברסקה" האינטימי והמינימליסטי, שזכה להצלחה מפתיעה למרות שספרינגסטין הקליט אותו בבית עם ציוד בסיסי, הסרט על יצירתו ודאי לא יזכה להצלחה דומה.

"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נע בין ילדותו של ברוס, המצולמת בשחור לבן, לבין 1982, כשספרינגסטין בן ה-33 מצופה לספק עוד להיטים אחרי הצלחת "Born to Run" ו"The River". אבל המוזיקאי הדיכאוני מסתגר בביתו בניו ג'רזי, וכותב שירים על אנשים עם חרא של חיים. למה הוא מדוכא? התשובה הפשטנית של הסרט היא שבילדותו השחורה לבנה אבא שלו (סטיבן גרהם מהסדרה "התבגרות") היה שתיין ואמו (גבי הופמן) צעקה שהיא תעזוב אותו, והאוויר היה מלא אלימות.

שלא כמקובל בביוגרפיות מוזיקליות, הבחור מניו ג'רזי לא שותה ולא צורך סמים ואינו מוצג כקורבן של הצלחתו, כי המנהל והמפיק שלו (ג'רמי סטרונג) מעניק לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה (הוא גם שולח אותו לטיפול, ואז הסרט מדלג תשעה חודשים קדימה ומתברר שהטיפול הצליח). הבעיה היא שהקלישאות המוכרות מוחלפות בסתם דיכאון שאינו מוצג באופן מעניין מבחינה פסיכולוגית, חברתית או קולנועית. ספרינגסטין פשוט נראה מדוכדך, והעיניים של ווייט ("הדוב") נותרות ריקות.

מסרט שמתמקד באלבום אחד אפשר היה לצפות שיהיה מושקע בתיאור לידת השירים עצמם. אבל קופר מראה את ספרינגסטין מטייל באטלנטיק סיטי עם המלצרית שהוא יוצא איתה, ואז חותך לספרינגסטין מרכיב רשימת שמות של שירים, שאחד מהם נקרא "אטלנטיק סיטי". ואותו דבר הוא עושה עם "בית על הגבעה". זה דימוי כל כך חסר השראה של השראה. בין השירים משתרבבת גרסה ביתית מוקדמת של "Born in the U.S.A." עם מלודיה שונה, ולרגע נדמה שיש כאן נקודת מוצא לתיאור התפתחות של השיר. אבל אז ברוס מגיע לאולפן ומקליט את הלהיט בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותו היום, ולא ברור איך הגיע מכאן לשם. דרך אגב, הרומן עם המלצרית (אודסה יאנג) מתואר כבדרך אגב, ולא מוביל לשום מקום.

זה לא פשוט לתאר דיכאון או השראה באופן קולנועי, ומה שקופר חשב עליו זה להתלות בסרטים אחרים. קטעים מ"שביל הזעם" של טרנס מאליק מ-1973 ו"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון מ-1955 משולבים לאורך הסרט כמעין דימוי לעולמו הפנימי של ספרינגסטין. בשני הסרטים המעולים האלה יש צעירים אבודים ודמות אב אלימה, ונוכחותם רק מדגישה את דלות המחשבה שעומדת מאחורי "ספרינגסטין".

קופר הוא במאי יומרני ובינוני מאוד, שמצליח לגייס לסרטיו היומרניים והבינוניים שחקנים מהשורה הראשונה, מה שאינו מציל אותם מכישלון בקופות. היחידי שהצליח לו היה סרטו הראשון ודל התקציב "לב לא שפוי", שסידר לג'ף ברידג'ס את האוסקר שבושש לבוא על הופעתו כזמר קנטרי מזדקן. סרטיו הבאים, בהם "אחים בדם" (כריסטיאן בייל, וודי הרלסון, ווילם דפו), "חוקי הפשע" (ג'וני דפ, בנדיקט קמברבץ', קווין בייקון), ו"עיניה התכולות" (בייל, ג'יליאן אנדרסון) התחזו לטרגדיות אפלוליות על גברים אלימים, אך היו חלולים כמו פח. קיוויתי שחזרה לעולם המוזיקה תשפר את הישגיו. זה לא קרה. למשורר של מעמד הפועלים האמריקאי מגיע סרט הרבה יותר טוב מזה.
2.5 כוכבים
Springsteen: Deliver Me from Nowhere בימוי: סקוט קופר. עם ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג, סטיבן גרהם, פול וולטר האוזר. ארה"ב 2025, 119 דק'