בספר רצינו להתמקד בחלומותינו, לא להסביר על זהות טרנסית

מתוך הספר:  עִמָּנוּאֵל חוֹלֶמֶת לִהְיוֹת נָסִיךְ יְפֵה תֹּאַר, בְּמַמְלֶכֶת אַגָּדָה רְחוֹקָה, בְּאַרְמוֹן מְפֹאָר. נָסִיךְ גָּבוֹהַּ וְאַמִּיץ, אָהוּב עַל אֲלָפִים, שֶׁרוֹקֵד עִם נְסִיכִים וּנְסִיכוֹת בְּכָל הַנְּשָׁפִים. הוּא זָז בְּרֹב חֵן, עָדִין וְגַם חָזָק, מִסְתַּחְרֵר וּמְקַפֵּץ בִּמְהִירוּת הַבָּזָק. רוֹקֵד בְּמֶרְכַּז הָאוּלָם, זוֹהֵר כְּמוֹ כּוֹכָב, הַמִּשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם מֻקְסָמִים מִתְּנוּעוֹתָיו. הוּא נָע כְּמוֹ פֶּרַח בָּרוּחַ כְּשֶׁהוּא רוֹקֵד – יָפֶה כָּל כָּךְ.

קשה לי לפעמים לזכור את הילדות שלי. אני זוכר חוויות משמעותיות, רגעים חולפים שנחקקו בזיכרוני מסיבה זו או אחרת. אני זוכר את עצמי כילדה, את אמא שלי קוראת לי ספר לפני השינה, יושבת על סף מיטתי ואותי מקשיבה בשקיקה. אני זוכר כמה אהבתי לקרוא. כמה ספרים בלעתי בקלות שהתפוגגה מזמן. כילדים, הקסם שאנו מוצאים בספרים הוא אמיתי— המילים טריות, מסקרנות, מושכות אותנו פנימה, לעולם אחר.

זיכרון אחר, הרבה יותר עדכני, קרה בינואר 2019. ממש אחרי יום הולדתי העשרים-ואחת, ישבתי עם חברי לקבוצת הטרנס* הצעירה של איגי – ארגון נוער גאה. המדריכים שלנו העלו שתי שאלות שברגע ההוא לא ידעתי כמה חשובות עבורי הן יהפכו להיות בהמשך: מה אתם רוצים ליצור השנה לקראת יום הנראות הטרנסית? מי תבחרו כקהל היעד שלכם?

כריכת הספר "יש מכשפה בקצה הפרדס".

יום הנראות הטרנסית, שחל כל שנה ב-31 במרץ, חוגג זהויות טרנסיות* ואת ההישגים של חברי הקהילה, ומפנה זרקור אל האפליה שחברי הקהילה הטרנסים סובלים ממנה. זאת היתה הפעם הראשונה שעמדתי לקחת חלק בהכנות לקראת היום הזה. למען האמת, אני לא זוכר מה כל אחד אמר. היו כל מיני קולות שדיברו סימולטנית. בחמש דקות הראשונות של הדיון פשוט שתקתי. אבל כשעיני הישירו מבט אל עיניו של חברי סהר, אני כמעט יכול להישבע שראיתי ניצוץ של אותו רעיון בדיוק נדלק אצל שנינו: ״מה אם נכתוב ספר ילדים?״.

מה שבטוח, אני זוכר את ההתרגשות זורמת לי בגוף כששמעתי את סהר הוגה את המילים שהתרוצצו גם במוחי. ממש באותו רגע ידעתי שאנחנו עומדים ליצור משהו חדש, חסר תקדים, שיהיה חד משמעית שלנו. הקהילה הטרנסית* כותבות.ים ספר לילדים, בשבילם וגם בשבילנו. בשבילי זאת היתה תחילתו של הגשמת חלום שעד לאותו רגע לא ידעתי שהיה לי – לתת מענה יצירתי, ויזואלי, לילדים שלא רואים את עצמם בספרים, ולהורים וחברי משפחה שרוצים תשובות לשאלות ולא יודעים לאן לפנות.

תהליך יצירת הספר היה ארוך, וכל צעד בדרך נשקל בקפידה. הקמנו צוות מחקר ופיתוח וגיבשנו רעיונות  באמצעות סיעור מוחות טרנסי גדול. דבר אחד ידענו היטב: שאנחנו לא רוצים לכתוב ספר הסברה דידקטי לילדים והורים על זהויות טרנסיות או על יציאה מהארון. מטרתנו היתה לכתוב ספר שילדים ייהנו לקרוא, יחזרו לקרוא, יבקשו לקרוא עוד פעם, ועוד פעם, ורק אחרי שהיינו בטוחים שיש לנו עלילה שתרתק את הילדים שיקראו אותו, חשבנו על איך לשלב זהויות טרנסיות בסיפור.

"החלום של עמנואל". איור מתוך הספר

הייתי בן (בת) 13 כשהבנתי שהזהות המגדרית שלי מורכבת. שבשונה מחברי לכיתה ומבנות ובני משפחתי שאלות על מגדר רודפות אחרי ומבלבלות אותי. למה אני מרגיש ככה? למה הדבר הזה, שהוא קל כל כך לאנשים סביבי, מרגיש כל כך כבד עלי? כמו שמיכה עבה ומגרדת שאני לא מסוגל להרים. הזרועות שלי חלשות מדי. ובו בזמן כולם מצפים ממני להישאר תחתיה.

העבודה על "יש מכשפה בקצה הפרדס" פתחה עבורי עולם חדש ומרהיב. המוטיב המרכזי בספר הוא של חלום – החלומות שאנחנו חולמים כילדים ולא רק כילדים ויכולתנו להגשים אותם. כתיבת הספר חיזקה מאוד את יכולתי לקבל את עצמי, להבין את החלומות שלי ואת השינויים שאני עובר, לשאוף גבוה ולהאמין בכוחי. המדריכים באיגי וחברי לקבוצה הטרנסית תמכו בי בכל שלב של העבודה, גם כשהתעוררו אצלי ספקות או חרדות. בזכות העזרה הזאת העמקתי את ההכרות שלי עם הקהילה הטרנסית על כל גווניה, וזכיתי למשפחה לכל החיים.

לעבודה על הספר היה יתרון נוסף: התחלתי להבין שהזהות הטרנסית שלי איננה בינארית, וגם אחרי ארבע שנים של הורמונים, ושנה אחרי ניתוח עליון להסרת חזה – היא עדיין משתנה ככל שאני משתנה, מתבגר, צובר ידע, חוויות וזיכרונות.

עברו שנתיים מאז שהספר יצא לאור, שנתיים בהם החלומות שלי כבר לא נראים לי רחוקים כל כך. הגשמתי לפחות שלושה, והספר היה אחד מהם. ואם אני מנסה, אני יכול להושיט יד ולגעת באלה שעדיין לא הגשמתי, להרגיש אותם בין האצבעות. זה נשמע כמו קלישאה, אבל כמו שהמכשפה שגרה בקצה הפרדס אמרה לילדים שלנו: ״הקסם הוא רק שלכם. ורק כי האמנתם שאפשר – כל חלום שלכם התגשם!״.

לרכישת הספר "יש מכשפה בקצה הפרדס" (80 ש"ח). כל ההכנסות – תרומה לפעילות של איגי