הספר העברי הכי טוב שקראתי הוא הפנטזיה הכי לא ישראלית על מוות

בדומה לתחומי הטלוויזיה והקולנוע, רוב הספרות הישראלית לא נוטה להתרחק מהמציאות. לרוב נישאר באותו אזור תרבותי מוכר של סיפור משפחתי עם סודות ועבר מורכב, מלחמה, דרמה משפחתית, דת, טראומות ילדות. שום דבר שחורג מהמציאות. ואז הגיע "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה, במרכזו עומד בן מנדלסון – אדם המתמחה בכתיבת סופים לסיפורים ללא סוף, שאשתו נהרגה בתאונה מזעזעת.

>> הספר העברי הכי טוב שקראתי הוא שני ספרים, שניהם של ש"י עגנון

בן מחליט לשים סוף לחייו ולצאת לחפש אותה ברחבי העולם האחר, העולם הבא של המציאות האלטרנטיבית הזאת. הכתיבה של גפלה מלאה בתיאורים פואטיים מדהימים החורגים מעולם הדימויים הדי-בנאלי של הספרות הישראלית, ולוקח את הקוראים למסע מטורף מלא בדמויות אייקוניות מההיסטוריה – מוצרט, שייקספיר, מרלין מונרו ואורסון וולס – במין גרסה ישראלית מרעננת ל"אורפיאוס בשאול". באופן אירוני, ובניגוד מוחלט לגיבור הסיפור, נדמה שגם כאן אופיר טושה גפלה התקשה למצוא סוף לסיפור, ובחר בסוף קצת אנטי-קליימטי, אבל זה ממש לא מוריד מערך הספר. אם כבר ההפך נכון, זה מוסיף לו. הרי גם המוות וגם החיים לא מתגמלים כמו שאנחנו רוצים שיהיו, וזה סוף שהולם את רוח הסיפור.

"עולם הסוף" עשה משהו שלא ראינו במשך המון זמן על הנייר העברי, ולקח אותנו למסע מסקרן בנבכי העולם הבא – ובכתיבתו הוא אינו כפוף לחוקים דתיים מסויימים, גם אם יש הכרה מסוימת בהם. זה נותן לו חופש מוחלט בנוגע לבניית העולם הבדיוני, ומאפשר לו לתת לדמיון להתפרע. והדמיון הוא אולי המרכיב שהכי חסר לספרות הישראלית כיום. מדובר באחד מספרי הפנטזיה הבודדים שיצאו בספרות העברית העכשווית, והאלמנטים בו משתלבים ביחד ומייצרים עולם מקורי ומסקרן. אבל זה לא הדבר היחיד שהופך אותו לספר הישראלי הכי טוב שקראתי. מה שהופך אותו לכל כך משמעותי עבורי, זה שהספר הזה הגיע אליי בזמן הנכון. 

את הספר הכרתי מבת זוגי דאז, שאמרה שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראה. קראתי אותו מבלי לדעת ששנה לאחר מכן יאבחנו אותה כחולת סרטן, ואני אצטרך להיפרד ממנה, בין אם אני רוצה, ובין אם לא. הספר הזה הכין אותי לרגע בו אני אעמוד ליד הגופה שלה שעוד לא הספיקה להתקרר. 

את מה שאני חוויתי כולם חווים בשלב מסוים בחייהם – כל אחד נאלץ להתמודד עם המוות בצורה כזו או אחרת, לפעמים זה קורה בגיל מוקדם מאד, לפעמים בגיל מאוחר יותר, וגם אם "עולם הסוף" מתמקד בבניית העולם הבא דרך העיניים של גפלה, הנושא הוא לא "העולם הבא", אלא ההשלמה עם האובדן והתמודדות עם הכאב. הספר עוסק בפרוטגוניסט שלא מצליח להמשיך הלאה, ולזמן מסוים גם אני הרגשתי ככה, כאילו לא אמצא עוד מישהי שתתאים לי, או שתוכל להכיל אותי כמו שהיא הכילה. אלה גם לא דברים שהרווחתי בקריאה הראשונה, אלא הבנות שהצלחתי לקבל רק כשחזרתי לספר כמה שנים מאוחר יותר. רק אחרי שחוויתי את זה, הבנתי שאני יכול לשנות את הפרספקטיבה על חיי.

עצם העובדה שיש ליצירה ספרותית את הכוח לעשות דבר כזה ממקם את "עולם הסוף" בתור הספר הישראלי הכי טוב שקראתי. כל אחד יכול לקחת משהו ממנו, אבל איכשהו לצד ענקים ספרותיים כגון עמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן, הספר הזה לא קיבל את הבמה הראויה לו (גם אם זכה בפרס גפן לספר המקור הטוב ביותר בשנת 2005). במיוחד בתקופה הזאת, שבה הגבול בין החיים למוות הפך לדק מתמיד, מומלץ לקרוא את הספר הזה כדי לקבל פרספקטיבה שונה על המוות, אבל בעיקר, על החיים.