עידן חדש ורוד: בסוף המחאה מנצחת. אנחנו כאן כדי להישאר
בדיוק השבוע לפני שנה יצאנו לרחובות להפגין למען שינוי. ביום ראשון עשינו צעד ראשון בכיוון השינוי הזה. כולנו יכולות להיות גאות בעצמנו על מחאה שהרעידה את המדינה עם דגל ורוד של תקווה \\ טור פרידה (זמנית?) מאחורי הקלעים של מחאת בלפור
ביום ראשון נפל דבר בישראל. בנימין נתניהו, האיש ששלח את ידו בכל מוסדות המדינה ובתודעת האזרחים, נפל. אחרי שנה של מחאה סוערת בכל רחבי הארץ אפשר לומר סוף סוף שניצחנו. את המגפון אנחנו עדיין לא מאפסנות וגם הבנדנה הוורודה עדיין בהישג יד. מה שקרה עכשיו ברחובות במשך שנה היה רק תצוגת תכלית למה שאזרחים נחושים מסוגלים לעשות כשהשלטון סורח. מעתה והלאה ידעו להם נבחרי הציבור שברגע שהם מגזימים אנחנו מסוגלים להציף את הרחובות וגם להעיף אותם מהכסא. ומה שלא יהיה, ייקח עוד זמן לתקן את כל הנזקים של שלטון נתניהו, וזה לא יהיה קל.
ההתרגשות החלה כבר במוצאי שבת, כשעלינו למה שאף אחד לא העז לקרוא "ההפגנה האחרונה בבלפור", כדי לא לעשות נאחס. ובכל זאת, לא הצלחנו להסתיר את ההתרגשות מהשינוי המתקרב. ההסכמים הקואליציונים נחתמו ופורסמו כבר יום לפני למנגינת ההסתה והספינים מבלפור. רובנו אמנם לא מבינות כלום בכדורגל אבל דאגו להסביר לנו שוב ושוב שלא צועקים "יש" לפני הגול.
בספורט זה נראה מגוחך ועלוב כשהמפסיד מסרב ללחוץ יד למנצח. בפוליטיקה זו סכנה של ממש. כבר שנים שאומרים לנו שנתניהו הוא "השחקן הפוליטי הכי חזק על המגרש". ובכן, שחקן שעסוק באובססיביות בשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק ושובר את המגרש כשהוא מפסיד – לא נחשב לשחקן. עדר האוהדים הביזיוני שלו, "הביביסטים", דאג גם הוא למופע הפסד מחריד שטרם נראה כמותו אצלנו. ביזיון כזה של משכן הכנסת, כפי שהיה בזמן ההצבעה (רגע עדין כל כך של המנגנון הדמוקרטי) הוא פגיעה אנושה בכל אזרח ואזרח במדינה.
לא מזמן ניסה עמית סגל ניסה לייצר הקבלה בינינו, המפגינות והמפגינים בבלפור, לפורעים מגבעת הקפיטול בוושינגטון. בסוף קיבלנו את גבעת הקיפטול מהבפנים החוצה: האנרכיסטים שהבעירו את הפרעות הם נבחרי ציבור שלנו, והם הכתימו מדינה שלמה בעליבות הנפש שלהם (כן גם אתם במפלגות החרדיות). בעולם הספורט קוראים לזה "רוח ספורטיבית", בפוליטיקה קוראים לזה אולי "ממלכתיות", מה שזה לא יהיה זה הלך לאיבוד אי שם עמוק בתוך שלטון נתניהו.
באותו הזמן היינו מחוץ למשכן בהפגנה מתוחה. בהתרגשות שיא התיישבנו מול מסך לצפות בהצבעה. אמנם לא חיינו בכ"ט בנובמבר אבל אפשר היה לראות את הדימיון, במיוחד ברגע שבו הוידאו נפל וכולם התקצבו סביב הרמקולים להקשיב להצבעה תוך ספירת הקולות בעד ונגד.
לרגע אחד לא היה ברור מה התוצאה, אבל כשפורסמה הידיעה על אישור הממשלה על חודו של קול, שאגות השמחה הציפו את הרחוב. שמפניות ורודות וצ'ייסרים חולקו בזמן שקונפטי נורה באוויר והחלו ריקודי השמחה. מהר מאוד ארזנו את עצמנו לחגיגה הגדולה בכיכר רבין. אנחנו מקוות שרבין, שנרצח באותו המקום אחרי מסע הסתה בו לראש הממשלה היוצא היה חלק גדול, הסתכל מלמעלה וקיבל קצת נחת מסגירת המעגל שאירגנו לו.
כנראה שככה מרגישים כשלוקחים אליפות. זה אנחנו שפשוט כל כך לא רגילות לזה, בתור תל אביביות סמולניות שגם לא צופות בכדורגל. נפנפנו בדגלים, הדלקנו זיקוקים ואבוקות ויצאנו בצעדה דרך רחוב דיזנגוף למחיאות הכפיים של היושבים בברים, עד לכיכר הבימה שם קפצנו למים כי בכל זאת, מסורת זאת מסורת.
בדיוק השבוע לפני שנה יצאנו לרחובות להפגין. זה התחיל אמנם בהפגנות נגד הסיפוח בתל אביב ובהפגנות של עולם התרבות, אבל מהר מאוד התנקזנו כולנו לכיכר פריז והצטרפנו למאהל המחאה. משם צבענו את המחאה בבלפור ובכל המדינה בצבע ורוד שמייצג את השינוי שאנחנו רוצות לראות כאן תחת הסיסמאות "עולם חדש ורוד" ו"באנו לתקן". ביום ראשון זה היה רק צעד ראשון בכיוון השינוי הזה ואנחנו יודעות את זה: החזית הוורודה כבר עמוק בהפגנות למען דו-קיום ונגד אלימות כלפי נשים, למשל.
העבודה לא נגמרה וברור לנו שאנחנו כאן כדי להישאר, אבל אנחנו לוקחות רגע לנשום קצת, לשמוח על השינוי שהשגנו, וכן, גם לטפוח לעצמנו על השכם. כולנו יכולות להיות גאים וגאות בעצמנו על מחאה שהרעידה את המדינה ללא שמץ של אלימות ועם דגל ורוד של תקווה. לא נשברנו לא מול האלימות וההסתה, לא מול ספינים ולא מול התעמרות משטרתית ושלטונית. כשהגבילו אותנו מלהגיע לבלפור הפגנו בכל קילומטר ועל גשרים והמשכנו עד שהשגנו את מה שרצינו. איך שרנו בבלפור? "הפלנו את השלטון, הפלנו את הוילון, נפלתם על הדור הלא נכון".
וואלה אמא תראי, יצא שאנחנו הדור הכי נכון. עכשיו, כשמצברי האופטימיות מלאים, אנחנו ממשיכים וממשיכות להאבק על צביון המדינה ולתקן את מה שההוא הרס. אנחנו נדאג לכך שיום ראשון ה-13.6.2021 יהיה התחלה של עידן חדש. עידן חדש ורוד.