עולם חדש ורוד: אנחנו האנשים להם חיכינו?

אתמול בכיכר הבימה נערך קונצרט, אירוע מחאה על כך שמוסדות התרבות סגורים. התזמורת ניגנה נעימות מתוך רומיאו ויוליה ושרו גם את "על הדבש ועל העוקץ". קריאות "ביבי הביתה" הושתקו. מארגנת האירוע טענה שזה "טקס תרבותי"

בסוף השבוע האחרון התקיימו שני אירועי מחאה מרכזיים לצד עשרות התארגוניות מקומיות: ההפגנה השבועית בכיכר צרפת – מה שנקרא "בלפור" – ועצרת רבין. אין דרך יפה לומר את זה – עצרות עושות לי עצירות. פיזית. עוצרות אותי מלזוז, מלהביע קול, מלפעול. זה לא שלא מובן לי הצורך בלעצור, לזכור ולהזכיר. הרי לזיכרון יש נטייה כזאת להתפוגג, כפי שראינו מההתבטאויות השונות של נבחרי הציבור שלנו , אם בהקשר של רבין ומורשתו ואם בליבוי ההסתה והפילוג. "בצער לא רב ביגון לא קודר, הזמן את העצב ליד המתים קובר". גם את הלקחים. 

אנחנו לא צריכות במות בשביל למחות. לפעמים הן אפילו מפריעות. בעצרות אנחנו קהל, לא מפגינים ומפגינות. יש הרבה דרכים לזכור ואנחנו בוחרות לזכור ברגליים. בחודשים האחרונים כמעט כל הפגנה התפתחה לצעדה. אנחנו מעבירים את המסרים שלנו במגפונים וגם בגוף. בשבילנו כל פיסת אספלט היא במה אפשרית, כל מרפסת היא קהל פוטנציאלי.

לא עוצרות בעצרת. פעילות החזית הוורודה לקראת צעדה בתל אביב (צילום: שאטרסטוק)

הנה, תראו מה הולך אצל האמריקאים עכשיו. טראמפ הביזיוני נבעט החוצה מהבית הלבן אחרי קדנציה אחת. התקשורת האמריקאית הראתה שהיא לא קונה את הבולשיט של טראמפ, קוטעת אותו בלי להסס וטוענת "הנשיא משקר". עוד בלטו הידוענים השונים שהביעו עמדה פוליטית ברורה ונעמדו לצד הפוליטיקאים שבהם תמכו. ספורטאים, זמרות, ידועני הווה ועבר פתחו את הפה בקריאה ברורה, שולחים גלי ענק ברשתות החברתיות שהניעו את עוקביהם הנעוצים במסכים לתת את הקול שלהם לצד הנכון של ההיסטוריה. 

ואצלנו? תקשורת מהדהדת שקרים וספינים (אצל הפוליטיקאים כבר התרגלנו לזה), מסירה כל אחריות מעצמה, כביכול כאן רק כדי לדווח. השאלה היא מה בוחרים לדווח. כולי תקווה לשמוע בעברית את המשפט "אנחנו קוטעים את הנאום. לא נדווח שקרים". מי יודע, אולי גם יזמינו מישהו מאיתנו לאולפנים, המפגינות והמפגינים הצעירות והצעירים, לא רק את שופרות הממשלה. אם התחקירניות של "האח הגדול" הצליחו למצוא את מספר הטלפון שלנו בשביל להכניס קצת עניין לבית בנווה אילן, אנחנו בטוחות שגם כתבי החדשות יכולים. 

והאמנים? עוד ברצח רבין היינו פחדנים (אני אדבר באנחנו, מכיוון שגם אני, כמו הרבה מהקולגות שלי, ללא עבודה מאז שעולם התרבות סגר דלתותיו). לפני שבועיים בכתבה של ערוץ 12 ראינו איך האמנים סירבו זה אחר זה להשתתף בעצרת השלום בכיכר. שבוע אחר כך הם עמדו בתור לקחת חלק בטקס אחרי הרצח שלו. 

עברתי השבוע בכיכר הבימה ונראה שנערך שם קונצרט מעניין. זה היה אירוע מחאה מול היכל התרבות על כך שמוסדות התרבות סגורים. התזמורת ניגנה נעימות מתוך רומיאו ויוליה ושרו גם את "על הדבש ועל העוקץ". קריאות "ביבי הביתה" הושתקו. מארגנת האירוע טענה שזה "טקס תרבותי". מחמם את הלב. 

היי, אבל הם לא צועקים "ביבי הביתה". רבבות חוגגים בטיימס סקוור עם ההכרזה על ניצחון ביידן (צילום: שאטרסטוק)

גל המחאה שפוקד בחודשים האחרונים את הארץ הוא דבר שלא היה כמותו כאן. משהו רקוב פה, ועדיף לעשות טיפול שורש מאשר להסתפק בדרישה מפוחדת רק למנת הפירורים הקצובה אליה כל כך התרגלנו. עולם התרבות, כמו עוד הרבה מאוד סקטורים, ימשיך להתבוסס במצבו העגום אם לא נדאג בצורה אקטיבית לכך שיהיו לנו את המנהיגים הראויים לנו ושדואגים לנו באמת. הם הרי לא סופרים אותנו. אנחנו משעממים אותם, לא הבנתם? השלטון מושחת, אטום ומנותק והפוליטקאים משקיעים את זמנם ומאמציהם לדאגה לכיסאו, לכיסו ולכוסו של ראש הממשלה, לא לשלנו. "כוח, כסף וכבוד" לא "תרבות, חינוך ואחווה".

אנחנו יכולים לדרוש שיוחזרו הפירורים, להמשיך להאבק על האינטרסים בתור סקטורים שונים, נפרדים. אבל ככה בדיוק הם רוצים אותנו – קטנים, מפוחדים ונפרדים, עצורים ומנומסים במתחמי המחאה שהקצו לנו. אם אנחנו באמת רוצים שיהיה פה טוב יותר, צריך לצאת בקריאות אמיצות ובמעשים אמיצים. השלטון שחונק את התרבות ונוטש את העצמאיים הוא אותו השלטון שטען שאירגוני המחאה מקבלים תמיכה איראנית, שהם מפיצי מחלות ואנרכיסטים. 

גם לנו מגיעה מנהיגות חדשה, אפילו מנהיגה. קאמלה האריס (צילום: שאטרסטוק)

אמריקה זכתה השבוע גם למנהיגה חדשה. קאמלה האריס נבחרה להיות סגנית הנשיא לצלילי תקרות זכוכית מתנפצות. האישה הראשונה והאפרו-אמריקנית הראשונה בתפקיד. תמיד שנאתי סרטים הוליוודים כי הם נראו לי לא אמינים אבל מסתבר שהמציאות שם באמת כזאת לפעמים: ברגע האחרון, אחרי מתח מטורף, הטובים מנצחים והאור גובר על החושך. זה כמובן לא קרה בזכות נס או תסריט כתוב מראש, אלא בזכות מאמץ של אלפי אנשים במשך ארבע השנים האחרונות לייצר את המומנטום שבשעת כושר הוביל לשינוי הרצוי.

שינוי כזה יכול לקרות גם פה. גם לנו יכולה להיות מנהיגות חדשה ואמיצה, אולי אפילו מנהיגה כזאת. זה לא יקרה מעצמו, אלא במאמץ משותף ובאומץ לעמוד מול הכוחות שמנגד, תוך ניצול משאבים, יכולות והשפעה על מנת ליצור את המציאות שמגיעה לנו. אנחנו צועקים לעתים קרובות בבלפור את המשפט "אנחנו האנשים להם חיכינו". אני רוצה להאמין שזו לא רק הצהרה אלא משפט מחייב.