אמדיאמייזינג: האם MDMA מצדיק את הדימוי החיובי?
לא לחינם צבר MDMA את יחסי הציבור המעולים שלו. עם האובססיביות של משתמשים לשימוש אחראי בו, אין עוד תרבות סמים גיקית ומרימה כל כך. כשלוקחים בחשבון את המחיר הזול שלו, קשה שלא לחוש כבוד והערכה למי שדווקא נמנע ממנו
"MDMA, כך התחיל להתבהר, יכול להיות כל הדברים לכל האנשים" (ד"ר אלכסנדר שולגין, האיש שגילה מחדש את ה־MDMAב־1976)
כולם אוהבים אמדי. מה יש לא לאהוב. מעט מאוד דברים בעולם גורמים אושר ואת רובם אי אפשר לקנות, בטח לא במיליגרמים. הדרך הארוכה שעשה הסם הזה מאז סונתז לפני מלחמת העולם הראשונה כתרופה לעצירת דימום ומאז שנתגלה מחדש בשנות ה־70 כמחולל אופוריה בקנה מידה גלובלי, מציבה אותו ברגע הזה של המאה ה־21 כמועמד בכיר לעבור מסלול לגיטימציה דומה לזה שעבר הקנאביס: הוא אינו ממכר פיזית, יש לו ערך רפואי, יש תרבות נגד שלמה שמלווה אותו זה שלושה עשורים בקריאות עידוד קצובות, מוזיקה ואמנות ויזואלית שנוצרות בהשראתו והרבה גוד וייבז.
מובן ש־MDMAהוא גם סם מסוכן שאביוז מתמשך שלו גורר תופעות לוואי מחרידות כמו שחיקת סחוסים, פגיעה בתפקוד הכליות ונזק משמעותי לקולטני הסרוטונין האחראים על כל הנאות החיים. ומצד שני: מסיבה. סם אמפתוגני שמעצים רגשות למקסימום. בעיקר אהבה ושמחה וחמלה אינקץ. להתחבק יותר מדי. לדבר יותר מדי. לחייך יותר מדי. כל מי שחוזר בפעמים הראשונות מארץ הפלאות של האופוריה חש חובה לספר על כך לכל מי שרק מוכן לשמוע. אין שיטת מרקטינג ומיתוג טובה מזו. אמדיאמייזינג.
זה לא מקרי ש־MDMAהוא הסם עם שיעור המתעניינים הכי גבוה מבין אלו שלא ניסו אותו עדיין, כפי שעולה מסקר הסמים הגדול של Time Out תל אביב. יש לו יחסי ציבור מעולים של חוויות משתמש. הסיבה המרכזית לכך היא שבניגוד לכדורי האקסטזי המטונפים שנפוצו בארץ מאז שנות ה־90 – שעל פי כל בדיקה בדרך כלל אינם מכיליםMDMAובליעתם היא סוג מצמרר של רולטת סמים – סביב גבישי האמדי שמרוסקים לאבקה בהמוניהם מדי סוף שבוע ברחבי העיר התפתחה תרבות אוטונומית ומעט אובססיבית־כפייתית של שימוש אחראי יחסית.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
>>האם סמים פסיכדליים הם פתח לאלוהים?
>>הצעירים שהחליטו להיפרד מהשאכטה
>>לא רק הומלסים: הרואין בתל אביב – יש דבר כזה?
משתמשים מנוסים הבינו מזמן שמוטב לא להתחזר עלMDMA, שכדאי לצרוך אותו רק אחת לכמה שבועות (ועדיף חודשים) כדי להפיק ממנו הנאה מרבית, שצריך לדאוג לעשות את זה במקום הנכון עם המוזיקה הנכונה והחברים הנכונים, להתנהל בתבונה תחת ההשפעה (לשתות מים, לנוח כשחם מדי, לא לאכול סרטים), לתחזק את הגוף בזמן החוויה וביום שאחרי באמצעות תזונה נכונה ועתירת ויטמינים ומינרלים כדי לא לצנוח מפסגות האושר לתהום של דיכאון קטטוני (תודה לך מגנזיום!); כל הרגולציה העצמית הזאת הופכת את השימוש באמדי לסוג של ריטואל נפשי ופיזי – כלומר, רוחני – ולכן גם לתופעה חברתית־תרבותית שאינה מראה כל סימני עצירה.
תחקיר קצר בנפתולי אפליקציית טלגרם חושף גם זווית כלכלית מפתיעה: מחירי ה־MDMAבישראל צנחו ב־30 אחוז תוך חמש שנים. 350 ש"ח לגרם אחד שיכול להרים גם שמונה אנשים לשעות ארוכות. בשילוב העובדה שצרכני אמדי נוטים לא לצרוך אלכוהול (ובצדק, השילוב ביניהם מסוכן מאוד ובכמויות גדולות גם קטלני), זה כנראה הבילוי הזול ביותר שניתן להשיג לפי כל מדד כיף פר דקה, עניין משמעותי בפני עצמו בעיר שבה בילוי צנוע במסיבה טובה יכול להסתכם במאות ש"ח לאדם.
על רקע כל זה, בשיא הרצינות, קשה לא לחוש רגשי כבוד והערכה לתבונת הציבור הרחב שמצליח להימנע משימוש ב־MDMA. ישנה רק אמת אחת מוחלטת לגבי סמים פסיכואקטיביים: מי שמפחד לנסות – מפחד בצדק. הסם הזה יכול אולי להיות כל הדברים לכל האנשים כמו ששולגין חלם, אבל הוא יכול להיות גם שיט רציני, בטח כל עוד אין עליו שום סוג של פיקוח. למעשה, כל שבוע שעובר ובו לא מתים אנשים כתוצאה מבליעת חומר שהתחזה לאמדי הוא נס גלוי. תפסיקו לרקוד ותתחילו להתפלל.