"להתעקש על האנושיות גם – ואולי במיוחד – כשהכל מסביב נשרף"

הבת שלי היתה בת שמונה כשהתחלתי לכתוב את המחזה "עמירם", לפני כחמש שנים. גיל שמונה הוא גיל חמוד להפליא, שבו מתחילים לשאול שאלות לא פשוטות על העולם. השאלות הלא פשוטות שהבת שלי שאלה אותי גרמו לי להבין שיש דברים בעולם שעדיין מפחידים אותי, וכדי לנסות להתמודד עם הפחד החלטתי לכתוב אותו. 

>> הטוב, הרע והדי נורא: הכל מורכב עכשיו. גם זאב רווח
>> מיזם "עדות 710": עדויות של ניצולי שואה שחוו את ה-7.10

נקודת המוצא שלי הייתה מעשה הטרור שביצע עמירם בן אוליאל, שיידה שני בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא, גרם למותם של ההורים סעד וריהאם והתינוק עלי ולפציעתו האנושה של אחמד בן הארבע. ניסיתי לזהות את המתח הזה שבין קנאות אידיאולוגית לבין אדישות מוחלטת ולהבין אותו.

כשכתבתי את הרגעים שבהם עמירם זוכה לתמיכה ציבורית וצובר כוח פוליטי, חשבתי שאני מדמיין מציאות שעלולה להתגשם בעתיד הרחוק מאוד; שאני בטח מגזים כדי להזהיר. הממשלה אמנם היתה ממשלת ימין, כרגיל, אבל הכהניזם עדיין לא פרץ למיינסטרים הפוליטי הישראלי והתמיכה בבן אוליאל היתה מעטה ושולית. בחמש השנים שעברו מאז, נציגי הימין הכהניסטי השתלטו על הרבה עמדות כוח ובן אוליאל הפך ממוקצה ל"קדוש" שהקמפיין לשחרורו, בהובלת כמה מחברי קואליציה מרכזיים, מתנהל במלוא המרץ. 

הכתיבה של "עמירם" התחילה מהצורה. רציתי ליצור את הניגוד הגדול ביותר שאפשר בין מעשה הזוועה שמתואר בטקסט לבין יופיין של המילים שמתארות אותו. לא רציתי ליצור מחזה דוקומנטרי שעוסק בדמותו האמיתית של רוצח, ולכן בהכרח גורם לקהל גם להזדהות איתה מחד, או מחזה שמנחם בבדיון שלו מאידך. רציתי להלך על קו התפר שבין הפרטים הדוקומנטריים לבין הדמיון; בין מה שקרה באמת לבין מה שאולי קרה; בין מה שיכול היה לקרות לבין מה שאולי עוד יקרה. 

״עמירם״ עלה בבכורה בפסטיבל עכו, כמה ימים לפני השבעה באוקטובר. שמחנו בעבודה המשותפת והיינו במתח לקראת המפגש עם הקהל. סיימנו את כל אחד מארבעת ימי הפסטיבל מרוגשים מהתגובות החמות שקיבלנו, מאנשים שצעדו איתנו בשבילי החוויה הלא קלה שביקשנו להעביר אותם. 

לאחר מתקפת הטרור של החמאס ומלחמת הנקמה האכזרית שבאה בעקבותיה היה לי ברור שלא נמשיך להציג את ההצגה. העולם הפך למפחיד הרבה יותר, ומול הזוועות שהתחוללו בו הזוועה שמתוארת בהצגה נראתה לי קטנה, כמעט חסרת חשיבות. אפילו כשקיבלנו תמיכה להרצת ההצגה אחרי הפסטיבל מהקרן לעידוד יוצרים עצמאיים ומקרן רבינוביץ׳, לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי אם המילים שעל הדפים יכולות להפוך שוב להצגה. האם אפשר, במציאות שבה הזוועות עולות על כל דמיון, להזמין קהל לצפות בהצגה כזאת.

היה רגע שבו הבנתי שאפשר. שמעתי את דב מורל בפודקאסט "איך לעשות דברים" מתאר כיצד השתתף ב"חתונת השנאה", החתונה שבה הונפה תמונתו של עלי דוואבשה ונדקרה פעם אחר פעם על ידי החוגגים. הרגע שבו השווה בין תחושת השמחה האלימה שחש כשאחז בתמונתו של עלי בחתונה לבין התחושות שחש כשהחזיק את בתו הפעוטה שרק נולדה, גרם לי להבין שההתעקשות על אנושיות יכולה להתרחש בכל מקום, גם – ואולי במיוחד –  כשלעתים נדמה שמסביב הכול נשרף. ומה יותר אנושי מאמנות?
>> "עמירם" מאת עדו סתר; בימוי: יעל גולדברג; 6.2 20:00, תיאטרון תמונע (ומועדים נוספים בהמשך). פרטים וכרטיסים כאן