אין מילים לתאר את האומץ של עמית סוסנה. וגם לא את עולב הממשלה
אם הייתה אפילו אישה אחת במוקד קבלת ההחלטות – שמשפיעות על כולנו – אולי דברים היו נראים אחרת. בינתיים עמית סוסנה מגלה יותר אומץ מאשר כל הממשלה הזו ביחד, ממשלה שלא רואה 51 אחוז מהאוכלוסיה של מדינת ישראל. למען כולנו צריך להתפלל שהיא נמצאת בסוף דרכה // טור דעה
כמה כוח, כמה תעצומות נפש, כמה חוסר אונים בוודאי חשה עמית סוסנה כאשר הגיעה לקצה בינה לבין עצמה והחליטה לחשוף טפח מהזוועות שעברה במשך חודשיים כמעט בשבי חמאס.
>> הצילו: 14 נשים שעדיין בשבי מתחננות שיחלצו גם אותן
>> ישראל מפקירה את החטופים למוות. אבל בואו נדבר על האירוויזיון
סוסנה סיפקה הצצה כואבת לגיהנום הפרטי שעברה. היא הותקפה מינית, עונתה באכזריות, הוכתה באלימות ונשלטה על ידי בהמות אדם בתנאי מחיה, אם אפשר לקרוא לזה מחיה, הכי איומים שאפשר להעלות על הדעת. כפי שהיא תיארה, היא הרגישה כאילו היא נקברה בחיים. לא קיימות מספיק מילים בשביל לתאר את האומץ של סוסנה. היא הקריבה את הפרטיות שלה למען המטרה הקדושה של הצלת החטופות והחטופים שנותרו בשבי.
היא יודעת מה הן עוברות שם בשבי, כי היא חוותה זאת על בשרה שלה ועל בשר נפשה. היא יודעת שהם חיים שם על זמן שאול. היא יודעת איזה מסע שיקום פיזי ונפשי מחכה להם, אם יזכו לחזור הנה בחיים. היא יודעת הכל.
זוהי הממשלה הכי גרועה שהייתה לנשים אי פעם, וכנראה שבכלל. מאז השבעה באוקטובר היא מוכיחה זאת מחדש על בסיס יומיומי. וזה בכלל לא קשור לפוליטיקה
בינתיים עוד קרן אור של תקווה שעסקת החטופים תצא לפועל התפוגגה. משחק השחמט האכזרי הזה הגיע עוד פעם למבוי סתום שבו כולם מפסידים, ובעיקר מפסידות. בזמן כתיבת הטור הזה אני שומעת מהחלון את קולות המפגינות והמפגינים שנלחמים ברחובות על החזרת החטופות והחטופים. בן זוגי בחו"ל, ואני נאבקת בכאב הראש ובתחושת והסחרחורת שתקפו אותי עם פרסום הווידוי של סוסנה.
הבת שלי, שעוד מעט תהיה בת שלוש, ישנה בחדרה, במיטה שלה, ואני מחזיקה אצבעות שלא תתעורר מהרעש שבחוץ, שתמשיך לחלום חלומות מתוקים בעולמה הרך. כמה מזל, אני אומרת בלבי, שהיא לא מבינה מה קורה במדינה שהיא נולדה אליה.
אי אפשר לעבור על זה יותר לסדר היום. אי אפשר להשתמש בזה למטרות קמפיין תעמולה פרו-ישראלי. העולם מפנה לנו כתף קרה ומאכזב פעם אחר פעם ביחס שלו לאסון שעברנו, אבל זו האחריות שלנו להחזיר אותן ואותם. לא ברור כמה זמן הממשלה הזו עוד תשרוד. אני מאחלת לטובת החיים של כולנו שהיא נמצאת בערוב ימיה, ושקולות האיום של יהדות התורה על פרישה מהממשלה יהפכו להבטחה שתגאל אותנו מהאבדון שמנווטים אותנו אליו ב-180 קמ״ש. זוהי הממשלה הכי גרועה שהייתה לנשים אי פעם, וכנראה שבכלל. מאז השבעה באוקטובר היא מוכיחה זאת מחדש על בסיס יומיומי, וזה בכלל לא קשור לפוליטיקה. זה קשור נטו לאי ראיית 51 אחוז מהאוכלוסיה של מדינת ישראל.
אם הייתה אפילו אישה אחת במוקד קבלת ההחלטות – שמשפיעות על כולנו – אולי דברים היו נראים אחרת. בינתיים עמית סוסנה מגלה יותר אומץ מאשר כל הממשלה הזו ביחד. בא לי להצדיע לה. בא לי לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר. הלוואי וזו אמת.
>> רוני ודנאי היא העורכת הראשית של מגזין "את"