בלי גברים בתחתונים על משאית. ועדיין פספסתם את הפואנטה
במקום מצעד גאווה נוצץ קיבלנו עצרת "מחאה" שהלכה לאיבוד בגלל חוסר מיקוד, קהל כבוי והופעות לא רלוונטיות. המארגנים הודו שלא עסקו בשיווק מאסיבי מחשש שיגיעו יותר מדי אנשים. הצליח להם
רק תדמיינו את מצעד הגאווה שיכל להיות השנה. מצעד הגאווה 2020, מנצנצות להם על כל העיר בנורות ניאון ושילוט מושקע. מי לא אוהב מספר עגול והומואיות בתחתונים על משאיות? כולם אוהבים, ויותר מכולם חולדאי שזה מכניס לו הרבה כסף לעיר.
במקום חגיגה אינסופית של שבוע שלם עם מצעד מלא בתיירים ואאוטפיטים זוהרים קיבלנו את הלוקיישן הכי פוליטי שיש – כיכר רבין – ואת השם הכי מוריד שיש – עצרת.
השנה, בצל המצב, מצעד הגאווה הפך לעצרת מחאתית, ספק עצרת אמיתית ספק תירוץ למשטרה שתתן את האישורים לאירוע. עברו בדיוק 50 שנים ממצעד הגאווה הראשון בעולם, יום השנה למחאת סטונוול שהייתה המחאה הגאה הראשונה בעולם, ואירועי הגאווה בתל אביב עשו סוויץ' מטורף מנראות והזדהות למחאה פוליטית.
בשעה שמונה העצרת התחילה אבל דילול האנשים היה צורם ביותר. המארגנים הודו שהורידו פרופיל לעצרת ולא עסקו בשיווק מאסיבי מחשש שיגיעו יותר מדי אנשים. הצליח להם. רק לפני שבועיים באותה כיכר הייתה עצרת נגד הסיפוח. עשרות אלפים הגיעו למחות, תופים וצופרים נשמעו מכל עבר. הקהל הפעם היה מנומנם ולא החלטי – בדיוק כמו העצרת. המסך על הבמה הקרין משפט אחד ענקי: המהפכה לא הושלמה. עד כאן, יש לנו וי על טקסט פוליטי, אבל הוא עמד שם בקונטרה צורמת אל מול הליינאפ שהתהדר ברשימה נוצצת של כוכבים (רובם סטרייטים, חשוב להדגיש) כמו סטטיק ובן אל שחברו לנסרין ואמונים על המנון הגאווה השנה (שוב, סטרייטים), מארינה מקסימיליאן, הראל סקעת, קורין אלאל ועוד. כנאמר בז'רגון העם – רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בוא נערוך עצרת מחאה עם להיטי רדיו נוצצים.
המופע הפותח היה של דנה אינטרשיונל (סליחה, ממתי דנה אינטרנשיונל היא מופתע חימום?) עם השיר "ילדים זה שמחה" של יהושוע סובול. במקור אגב, השיר הוא שיר מחאה מזרחי נגד ההאשמות שהמזרחים מביאים המון ילדים. המנחה לא הפסיק לשמור על ההנחיות ועל ריחוק מחשש שהמשטרה תסגור את העצרת. זה דווקא הדבר היחיד בעיניי שיכול היה להציל את העצרת.
לאחר מכן עלה איתי פנקס, מחזיק תיק הגאווה בעיר, ואז הגיעה הפוליטיקה והמהפכה נשמעה. מסמר הערב שעלתה מיד אחריו, סתיו סטרשקו, הפציצה בנאום חוצב להבות על הקשיים להיות טרנסית בישראל, על ניראות טרנסית בתקשורת, על חוק הפליית הלקוח, על שנים של אי צדק ועל מדרג פנימי-קהילתי. סליחה על הקלישאה אבל נאום שצריך להישמע בכל בית וגן בישראל. אחריה עלו עוד כמה דוברים שדיברו גם הם על הקשיים של הלהט"בים בישראל. אבל הקהל – דמם בנוכחותו.
בהינתן מטרה כה בלתי ממוקדת כמו "המהפכה", אי אפשר להילחם באמת על משהו. המהפכה הזו היא כמה מהפכות – רישום זוגות חד מיניים כהורים, פונדקאות, צריכת זנות טרנסית, נישואים בישראל ועוד. המאבק הוא רשימת מכולת אינסופית ולא מהפכה יחידנית. היעדר המיקוד מוציא מכל מחאה את העוקץ. הקהל, שבא לא ממוקד מהבית, הלך לאיבוד עוד יותר בדרך. הנה, אירוע גאווה בלי גברים בתחתונים על משאית ועדיין פספסתם את הפואנטה.
רק לפני שנתיים, ב-2018, הכיכר התפקעה מ-80 אלף איש שהגיעו להפגין בעד חוק הפונדקאות. זה לא שאנחנו לא יודעים לנוע בהמונינו להפגנות, אנחנו רק צריכים לדעת על מה. שינוי הפנים של אירועי הגאווה בחדות כזו, בלי הכנה מוקדמת ובלי שיווק, הפכו אותה לתינוק לא ברור. אם מצעד הגאווה היה צועד השנה, אני בספק רב אם הוא היה בסימן "המהפכה לא הושלמה". לקינוח, לקראת סיום העצרת, פרצה קטטה בין פעילי ימין להט"בים לבין משתתפים אחרים שהניפו דגל פלסטין. המשטרה סגרה את האירוע. ללמדכם שהמהפכה עוד לא הסתיימה, אבל העצרת כן.
