הפאסט פוד שאנחנו אוהבים: 8 מנות תל אביביות שתמיד עובדות לנו

1. מתן שרון: הכוכב הדקיק של כולנו

אוכל רחוב שייך לעם. לפעמים קל לשכוח את זה מרוב דוכני פופ-אפ של שפים שיורדים לרחוב, אבל חשוב לזכור שכמו במוזיקת פופ, אוכל הרחוב הטוב ביותר הוא הרבה פעמים זה שהכי הרבה אנשים אוהבים. ואין, וכנראה לא יהיה, קונצנזוס רחב ומוכר כמו הצ'יפס של מקדונלדס. אז נכון, אין הרבה גאווה ציונית בילד האהבה של הדוד סם והליצן רונלד, אבל קשה לעמוד בקסמו של הצ'יפס הדקיק, הצהוב בהיר, השמנוני בדיוק במידה והמושלם של הרשת.

הכישוף הזה שגורם לטעם הטוגנים האלו להיות זהה בכל מדינה ברחבי הגלובוס עובד גם ברחובות שלנו, ועל אף שהבורגרים והנאגטס גורפים את התהילה, הכוכב האמיתי של מקדונלדס היה ונשאר הדבר הבסיסי ביותר שם. אי אפשר לעמוד בפניו, וגם ההייטרים הגדולים ביותר של האמריקניזציה חייבים להודות שאם היא הובילה למוצר כל כך מצטיין, יש בה גם קצת טוב. כי עם כל הכבוד לישראליות, מיטב המוחות האמריקאים יצרו את הצ'יפס המושלם, והוא זמין בכל העולם. לונג ליב אמריקה.
נו, צ'יפס, בסניפי מקדונלדס 

קשה להתחרות בהם (צילום: מקדונלד'ס)

2. עודד קרמר: הכיסון שמחזיר אותך הביתה. לא משנה איפה הבית

השילוב של בצק ממולא בבשר הוא תמצית החלומות של המין אנושי. משהו בקומבינציה הזו מדבר אלינו, מחובר לזיכרון הקולקטיבי שלנו, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שמדובר באחד המאכלים הבודדים שקיימים כמעט בכל תרבות קולינרית אפשרית. ועדיין, מכל הכיסונים, מהאמפנדס ועד לקרפלך, מהדים סאם ועד לפירושקי, הג'וזג'וזה הבוכרי, הוא דרגה בפני עצמו.

אולי זה הבשר עם שומן הכבש. אולי התבלינים העדינים. אולי הבצק הפריך שמספק את העטיפה המושלמת. אבל כשאתה מגיע לתל כביר לבית המאפה הבוכרי בכלל לא משנות הסיבות. ביס אחד ואתה ישר חוזר הביתה. וזה בכלל לא חשוב איפה גדלת.
מאפיית הלחם הבוכרי. שז"ר 11 תל אביב

בוכרי בנווה עופר. צילום: ניב טובול

3. ירון טן ברינק: מהיר, כלומר בכביש המהיר לגן עדן

אין פוד שהוא יותר פאסט משווארמה. זה מוכן עוד לפני שהזמנת את זה. רק לגלף את השיפוד העסיסי, להניח את השבבים הג'וסיים על בצק מתגלגל כלשהו, לשלב סלטים ורטבים וזהו, תוך דקה ואף פחות מכך אתה כבר לועס ארוחה שלמה שמכילה את כל אבות המזון ועמבה. ומה שיפה זה שבניגוד לרוב הפאסט-פוד בעולם, המהירות לא באה על חשבון האיכות. בינו גבסו היה הראשון ללמד אותנו ששיפוד השווארמה יכול להיות חוויה קולינרית מרגשת, אחר כך פגשנו את הדונרים המושלמים של איסטנבול ואז אי שם ב-2015 נחת מוטפאק לתוך חיינו ועטף אותם בלחמג'ון חמים וקטיפתי. לא יכול להיות על זה ויכוח: נכון לרגעים אלה, ולמעט תחרות מסוימת מכיוון ג'סמינו ובאבאג'ים, אין מנת פאסט-פוד איכותית ומספקת יותר מהדונר בלחמג'ון של מוטפאק. 

האיסקנדר של מוטפאק כבר הוכתר כאן כמנה הטובה בעיר, אבל צריך לאכול אותו בישיבה עם מזלג וסכין, מה שמוציא אותו מקטגוריית הפאסט-פוד. אבל מנת הדונר שמוגשת בלאפה או לחמג'ון אינה נופלת ממנה. אותו שיפוד נוטף שומן ומתפוצץ מטעמי אוממי, קצת יוגורט וחריף ואיזה חתיכת ירק בשביל הבריאות, ואתה פתאום מבין: קוראים לזה "מזון מהיר" כי הוא שולח את בלוטות הטעם שלך בכביש המהיר לגן עדן.
מוטפאק, דרך שלמה 110

4. נתלי מון: קלאסי, עגול, מושלם

כי היא יושבת בשוק לוינסקי. כי אפשר לקפוץ אליה לביס ודרינק לא מחייב, או להזמין אותה באמצעות הדילר הכחול של וולט. כי האנשים שמאחוריה מבינים שפיצה לא אוכלים בסלייס בודד ונותנים כבוד למנה – וכי בתור מקום מאוד לא מחייב הסטנדרטים שלה בשמים – במיוחד בכל הנוגע למרגריטה קלאסית.

בסוף, מתחת להררי הטרנדים של התוספות, מה שכולנו רוצים זה שוליים שמנמנים, בצק, גבינה ורוטב עגבניות שיוצרים ביס שמימי. אבל בלי לעשות מזה דרמה.
פיצה לילה, מרחביה 4

פיצה לילה. צילום: יח"צ

>>סודות קולינריים: בחרנו 7 מקומות פחות מוכרים שטעים בהם מאוד
>>הסלמה בגזרת הגרגיר: כתבי טיים אאוט על החומוס האהוב עליהם

5. ספי קרופסקי: הפיתה שאיחרה את זמנה

מדובר בעשר הדקות הארוכות ביותר בחייו של גרגרן הרחוב המצוי. ההזמנה בדלפק התקבלה. זמן לצאת לרחוב אלנבי המפויח, להצטרף לדבוקת האנשים הרעבים בעודך חולף על פרצופים מאושרים של אנשים עם פיתה ביד. אתה יודע שבקרוב גם אתה תהיה אחד מאותם אנשים שמחים, ושהכל עובד כאן בתנועה מחזורית, עגולה כמו פיתה. הפיתה שממתינה לך במערום ליד הגריל. איפה את, פיתה?

כעבור זמן שנראה כמו נצח קוראים בשמך. אתה עונה בקול "אני" ורץ למוקד ההתרחשות משל זכית באיזושהי הגרלה. "הכל, עמבה, חריף", אתה אומר פעמיים כדי שחלילה לא ייווצר מצב שלא שמעו אותך. שרכיב בודד לא יחסר. או אז הפיתה נוחתת בשעה טובה ביעדה (בעדיפות שקדי עגל). תוך דקות ספורות היא תהפוך להיסטוריה. אתה תמשיך הלאה, ותחשוב בינך לבין עצמך: אין סיכוי שזמן הוא מדד אבסולוטי.
ג'סמינו, אלנבי 97

אין עוד מלבדו. ג'סמינו (צילום: אנטולי מיכאלו)

6. שרון בן דוד: לקבל את השמש בתוך מעטפת מענגת

שוק הכרמל הוא רצף מענג – או מייסר, תלוי איך מסתכלים על זה – של אוכל רחוב מעולה. המקום הראשון שלי מתחלף בהתאם למצב הרוח והרעב, אך הבוריקה ממוקמת חד משמעית בשלישייה הפותחת: ביס לוהט ופריך שחורך את החך, מתפצח באוקיינוס של פירורים ומתפוצץ ברגע הנכון בחלמון קטיפתי צהוב כמו השמש. תוסיפו לכך את קובי האיש והבוריקה, ספק משורר וספק קופירייטר, אך ללא ספק גאון בתחומו, וקיבלתם חבילת דינר אנד שואו בלתי נשכחת.
הבוריקה בשוק הכרמל, הכרמל 42

בוריק. צילום: אלעד ברמי

7. יעל שטוקמן: מלך מלכי הפריכות

נראה שבסתיו הנוכחי הגיע זמנו של העוף המטוגן, הקריספי צ'יקן כמובן. בעת זו כדאי לציין, כי אין הרבה דברים מנחמים ומהירים כמו לחמניית קריספי צ'יקן של אגאדיר. עוף מטוגן כהלכתו שניחן במרקם מדויק ונותר רך אך קריספי בעת ובעונה אחת, תוספת נחוצה של סלט קולסלו במתיקות-חריפות מעודנת – והכל ביחד בלחמנייה מבורכת שנאפית במקום, משוחה באיולי שום חלומי ומספקת בית אידאלי לעוף המטוגן.
אגאדיר (בת"א), נחלת בנימין 2, התערוכה 3

הקריספי של אגאדיר. צילום: כפיר זיו

8. ניב טובול: כדורים יותר ירוקים מהדשא של השכן

כשיורדים את שדרות בן ציון, ופונים שמאלה לקינג ג׳ורג׳, ממש מאחורי התחנה שבה עוברים בערך כל האוטובוסים בעיר, נמצאת המעבדה של ד״ר סעדיה. ה-״מעבדה״ הזו היא למעשה דוכן, ואת הניסויים עושים שם על כדורי פלאפל לוהטים. יש משהו אחר בפלאפל של סעדיה, הרי כולנו אכלנו כמה פלאפלים טובים בחיים, אבל הפלאפל שלו תופס אותך, שואב פנימה.

הכדורים כאן ירוקים יותר מהדשא של השכן, פריכים כמו שניצל של אמא אחרי בית הספר, ומתובלים באגרסיביות מחמיאה של זרעי כוסברה (זהירות למי שצריך). המנה של הדוקטור עם הפיתה הרכה, הסלטים הטריים, הטחינה והחריף מענגים והופכים כל צהריים רעבים למנחמים ורגועים. אבל הכי כיף זה סתם לעבור בנקודה ההיא, גם כשלא רעבים, ולקחת לדרך שקית עם כדורים לוהטים וקצת טחינה מעל. כי לנו יש פלאפל, ולדוקטור סעדיה יש פלאפל וואו.
ד"ר סעדיה, המלך ג'ורג' 45

פלאפל ד"ר סעדיה (צילום: אנטולי מיכאלו)