חור בקיר, דוכן בשוק: בחרנו 7 מקומות סודיים שאולי לא הכרתם

הכרמל 40 (צילום: רן בירן)
הכרמל 40 (צילום: רן בירן)

ביקשנו מכתבינו לחשוף את הסוד הקולינרי הכי גדול שלהם: המקום ההוא שלא רבים מכירים, הגילטי פלז'ר שנמצא בקצה הפלנטה, שכיית החמדה הקולינרית שנמצאת לה מתחת לרדאר המקומי. אולי אנחנו נתחרט על הרשימה הזו אחר כך, אבל זה מה שיצא

5 בספטמבר 2021

עודד קרמר: הכריך הכי טוב בעיר

שוק הכרמל הוא המקום השמח שלי. זה לא שאין עוד מקומות בעיר שעושים לי טוב, אבל כמו שכתב המשורר "כשאני עצוב ורע לי על הלב, אני הולך לכרמל ואצלם בולס (פחמימות)". מעטים המקומות שבהם אתה יכול ליהנות ממבחר כל כך אדיר של אפשרויות איכותיות של תרופות הרגעה קולינריות. ודווקא שם, במקום הכי צפוף ומתויר בעיר, ברחוב הראשי של השוק, מסתתר באופן גלוי להפליא דוכן הדגים של הכרמל 40. טכנית מדובר בשלוחה של החנות שנמצאת מאחור. בפועל מדובר במקום שמגיש, תחת שם הקוד "כריך דייגים" את הסנדוויץ' הטוב בישראל.

אין שום דבר בסנדוויץ' הזה שהוא פחות ממושלם. הלחמנייה שמושחמת על הפלנצ'ה והופכת ליותר קריספית מבדיחת קרש. הרוטב האגדי, המינון המושלם של הירקות. הכל כדי להרים לפילה הלברק שמושרה ברוטב ומכניס לכל ביס פיסה קטנה של ים קסום. למעשה, הוא כל כך מוצלח, שיש לי חבר צמחוני שמדי פעם קופץ לשם ומבקש רק את המסביב, בלי הדג. מי היה מאמין שטיסה הלוך חזור לגן עדן עולה רק 40 שקלים.
הכרמל 40, למי שתהה

הכרמל 40 (צילום: רן בירן)
הכרמל 40 (צילום: רן בירן)

ירון טן-ברינק: זה הנוף, טמבל

אוכל זה לא הכל בחיים. זו אמת שקשה להתמודד איתה, בעיקר כשחצי מזמן העבודה שלך מוקדש למחשבות על אוכל, שיחות עם אנשי סצנת האוכל ואכילת אוכלים של אוכל, אבל לפעמים כל מה שאתה רוצה זה לשבת בספוט מדהים וללעוס משהו. ובכן, אין בתל אביב כולה ספוט מדהים יותר מהמרפסת של מסעדת אלדין. זאת מסעדה שאינה נמצאת בשום צורה על רדאר כלשהו, לא תמצאו אותה ברשימות טופ-10 והיא נראית כמו מלכודת תיירים קלאסית. אבל היא לא. היא עוד מסעדת דגים ביפו. אין הבדל קולינרי מהותי בינה ובין מסעדות דגים סבירות אחרות ביפו – דגים ובשרים על האש, פירות ים קפואים, מזטים. החמוצים כאן תוצרת בית והם מצוינים. זה לא באמת משנה. תתרכזו במה שחשוב: אין בתל אביב כולה ספוט מדהים יותר מהמרפסת של מסעדת אלדין.
לא רק שכל דבר שתאכלו יהיה טעים יותר מול המראה הפנורמי של תל אביב שנפתח לרווחה מהמרפסת הזאת, אלא שעצם הישיבה בה מובילה למעיין התעלות של הנפש שמאיינת את חשיבותו העליונה של האוכל המעודכן וטעמיו הטרנדים או לפחות שם אותו בפרופורציה בריאה. זאת המרפסת הכי טובה בעיר. אתה יושב על מבנה בן 600 שנה, במסעדה משפחתית בת 40 שנה, וצופה על עיר בת 100 שנה ועל קו החוף האדיר שלה והיא יפה גם עם המגדלים והמלונות המכוערים שלה. למי אכפת בכלל מאוכל. לכמה רגעים קורה הדבר הנדיר הזה והכל בעולם ממש בסדר. איזו עוד מסעדה יכולה לגרום לכם להרגיש ככה.
מסעדת אלדין, טיילת מפרץ שלמה 5     
מסעדת אלדין. צילום: shutterstock
מסעדת אלדין. צילום: shutterstock

מתן שרון: הכריך הטראשי שהפתיע אותי

לפעמים כדי למצוא את הפנינות הנחבאות צריך להסתכל ממש מתחת לאף שלנו, במקום האחרון בו תחפשו. נגיד כמו רשת ארצית של כריכים דרום אמריקאים, המקום האחרון שהייתי מצפה לקבל בו כריך ראוי בתור תל אביבי מתנשא. ועם זאת דווקא ליד מרכז אוכל רחוב שכולל, בין היתר, את ויטרינה וסון רון, מתחבא סניף זכיין קטן של "רד מיט", שמגיש כריך וראפים בסגנון דרום אמריקאי ומחזיק, בי נשבעתי, באחד מכריכי הבשר האהובים עלי בעיר, ה"קרייזי רד".

בחיי שאני לא יודע מה עושה את הכריך הטראשי והזול הזה לכל כך כיף. אולי זו הג'בטה הפריכה, אולי בשר האנטריקוט שנצרב בזריזות עם פלפל ובצל לשמיכת בשר מלאת טעם, אולי מגוון הרטבים הפרובנציאלי בקטע טוב (בקשו את רוטב השזיפים אם יש, מתיקות מושלמת) ואולי בכלל תערובת פלפלים חריפים שישרפו לכם את החיוך, אבל הכל מתאחד לביס מענג וממלא, מאנץ' לילי או ארוחת צהריים זריזה ומהנה. אני מודה, כשאכלתי בסניפים אחרים (אחד על דיזנגוף והשני על בורגשוב) לא זכיתי לאותה החוויה, אז אולי הקסם נמצא בעיקר בנחלת בנימין, אבל מה שבטוח, לא הייתם מצפים למצוא אותו דווקא שם.
רד מיט, נחלת בנימין 75

הכריך של רד מיט. מתוך פייסבוק
הכריך של רד מיט. מתוך פייסבוק

רעות ברנע: מרוקאי. הודי. טבעוני. טעים

את לין מיטשל הכרתי לפני קרוב לעשר שנים, באמצעות מדבקות שפוזרו בשכונת מגוריי (א.ק.א פלורנטין) המבשרות על שירות אוכל ביתי בשם "הקוסקוס של לינה". לא הרבה אחרי, היא השתדרגה והפכה ל"מאמא לינה – בא לי טאלי", אבל המשיכה לבשל פעמיים בשבוע יחד עם אמא שלה מהדירה הקטנה שלה בשכונה. האוכל, מרוקאי והודי לסירוגין – הוא טבעוני לחלוטין, ובתור מישהי לא טבעונית בעליל פקפקתי בהתחלה. אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר בקוסקוס הכי טעים שאכלתי (כזה שאפילו הילדים שלי התעלפו עליו, וזו משימה מאתגרת במיוחד), שלא נדבר על הקובה חמוסטה האלוהית (גם היא טבעונית, כמובן), קציצות הטופו וכל מה שמתחדש מדי שבוע.

במשך תקופה ארוכה פקדתי את הבית עם החצר והחתולים המהממים של מיטשל בפלורנטין בערך אחת לשבועיים כדי לקחת טייק אווי שרק בדרך של שלוש הדקות בין הבית שלה לשלי כבר פנטזתי על הרגע בו אפתח את הקופסאות החמות. בשנה האחרונה היא עשתה שינוי קל אחרי שעברה את הגבול לרמת גן (אבוי!!!) אבל עדיין מספקת משלוחים אחת לשבוע – בימי חמישי. ועוד לא התחלתי לדבר על הפסטיבלים שנראים מאוד מגניבים, שהיא מארגנת אחת לכמה שבועות. אבל עזבו, זה כבר ממש לא לגילי.
לפרטים נוספים והזמנות

מאמא לינה X באלי טאלי מתארחות בהודנא ב-2019. צילום: מתוך הפייסבוק של ההודנא
מאמא לינה X באלי טאלי מתארחות בהודנא ב-2019. צילום: מתוך הפייסבוק של ההודנא

ספי קרופסקי: קערות פיליפיניות של נחמה

אני בכלל לא בטוח שלמקום הזה יש שם. גם הוראות ההגעה אליו בתוך המבוך הבלתי נגמר שהוא התחנה המרכזית מבלבלות. אמנם באחרונה מתגבר הבאז סביב העולם הקולינרי שכבר לא חבוי לו באזור נווה שאנן והתחנה, אבל זה לא המקום הראשון שקופץ לראש כשממליצים על משהו. לרוב ידברו אתך על המקומות האריתריאים או על הכיסונים במדרחוב. מדובר בסך הכל בדוכן שמציע אוכל פיליפיני, לא רחוק מהמכולות הפיליפיניות בלב התחנה. תשאלו כשתגיעו, זו כנראה העצה הכי טובה שיש לי אליכם. יש שם מרקי אטריות, כמה תבשילים, מטוגנים למיניהם וזהו בערך. מסעדה, סליחה, דוכן של אמא, בהנחה שאמא שלך פיליפינית.

מרקים אסייתיים הפכו לאיט גירל של השנים האחרונות: מראמן דרך וון טון ועד פו. ארוחה שלמה שכל כולה נחמה. הבעיה היא שהמחירים במקומות העדכניים והנכונים, רובם במרכז העיר – קפצו גבוה. גבוה מאוד. קערת ראמן מרקיעה לאזור ה-70 שקל. מנחם מאוד לדעת, שבמרחק קצר מאוד משם, בתוך העולם המופלא והמוזר שהוא התחנה המרכזית, יש מקום שמאפשר לך לחמם את הגוף מבלי לקרוע את הכיס.
התחנה המרכזית, לוינסקי 108

מרק. מטוגנים. אושר. צילום: ספי קרופסקי
מרק. מטוגנים. אושר. צילום: ספי קרופסקי

שרון בן דוד: המוסד הירושלמי לשעבר שנותר מתחת לרדאר

נחלת יצחק היא בת חורגת בתל אביב, מרוחקת מהמרכז אך לא היפסטרית כיפו או נוצצת כרמת אביב. עד לפתיחת מאפיית שרויטמן (גילוי נאות: הח"מ גרופי של לחם בלישה ידנית והרינג בשמנת), השכונה כלל לא הייתה על מפת אף פודי שמחזיק מעצמו. מאז נפתחו באזור עוד כמה מקומות ששווים ביאה (אטליז בשרה שמייצר שרקוטרי מתוצרת בית, גלידריית ביאנקו נרו), אך בבט הקדימה את כולם. ספוט הוופלים הירושלמי לשעבר, שזכור כ"החגיגה של בבט", העתיק את מיקומו לנחלת יצחק לפני יותר מעשור, אבל למרות הסופרלטיבים הוא נותר איכשהו מתחת לרדאר.

בחלל קטן בין מוסכים למרכז קניות גנרי מגישה השפית והבעלים נילי מירון פרשנות אישית לוופלים בלגים מוגזמים כדבעי, מתוקים ומלוחים, ושוקו חם או קר על בסיס שוקולד, שאחריהם נחלת יצחק נראית קצת כמו המארה. אם יש כמה דקות פנויות כדאי לקפוץ ולטעום את הוופלים מיד עם הכנתם, אך אם אין (או שסתם אין מה לחפש בצד הלא נכון של איילון) – אפשר תמיד להזמין בוולט.
החגיגה של בבט, חפץ חיים 18 

החגיגה של בבט (צילום: אנטולי מיכאלו)
החגיגה של בבט (צילום: אנטולי מיכאלו)

ניב טובול: חגיגה בוכרית בדרום הרחוק (מאוד)

כשמתחשק לי לברוח קצת מן האספלט התל אביבי הטיפוסי, מן הפיתה המפונפנת או ההפוך המפורק – אני עולה על קורקינט לדרום דרומה של העיר, לעבר המאפים הבוכרים של אמנון. במקום הקטן הזה, שנמצא בלב שכונת מגורים, ניתן למצוא כמובן את הלחם הבוכרי המפורסם שהוא מוצר הדגל של העדה. אבל חשוב יותר בשביל מי שרעב הוא המפגש במגשי סמסה (שהוא כיסון בוכרי גדול) העמוסים במאפים חמים שממש הרגע יצאו מהתנור. הסמסה האלה הם משהו מיוחד. תאמינו לי. ברגע הנגיסה מתגלה בתוכם עולם של תבשיל בשר שמנוני ומפנק עם המון בצל שסוגרים ביס שממש ממש שווה להתרחק בשבילו ממרכז העיר.

בנוסף תמצאו לצידו מנטו עדינים ונפלאים, ביצ׳ק – הגרסה הצמחונית לסמסה שממולאת בדלעת, אושפלאו ועוד מגוון רחב של תבשילים בוכרים מסורתיים שאפשר (וכדאי) לקחת הביתה, לאבז מתוק עם פיסטוקים ועוד ועוד מאכלים עם שמות שאתם לא מכירים, אבל אחרי ביס אחד לא תשכחו. אה וכמובן, המחירים נוחים מאוד, ומאפשרים לאכול. הרבה. מחפשים משימה חדשה לשנה החדשה? קחו את עצמם לדרום העיר להכיר אוכל בוכרי ממש מקרוב.
מאפיית הלחם הבוכרי, שז"ר 11 (נווה עופר)

בוכרי בנווה עופר. צילום: ניב טובול
בוכרי בנווה עופר. צילום: ניב טובול