51 סיבות לעזוב מסעדה: זאת אחת הפסטות הטובות בעיר. לא נחזור
דבר כזה עוד לא קרה לנו: במשך 40 דקות, אחרי המנה העיקרית, ניסינו להשיג את תשומת ליבם של המלצרים. אפילו איתותים בקוד מורס עם המנורה הקטנה של השולחן לא עזרו. איש לא התנצל או הציע פיצוי. באמצע היה אוכל מצוין, אבל עם גישה כזאת לשירות העתיד של "פיפטי אנד וואן" נראה קודר
40 דקות. זה הפער בין כמה מהפסטות הטובות ביותר בתל אביב לבין חוויה מבאסת במיוחד. יותר מחצי שעה שבה ישבנו ב"פיפטי אנד וואן" אחרי שפינו לנו את צלחות הספגטי והטורטיליני האדירים, וחיכינו שמישהו יתייחס אלינו. וחיכינו וחיכינו. ומי לא בא? מלצר.
בעשר הדקות הראשונות זה היה משעשע. בפעם השלישית שניסינו לסמן למלצרית רק כדי לקבל התעלמות מוחלטת, זה התחיל להיות לא נעים. כשהנסיון לאותת למישהו בקוד מורס באמצעות המנורה הקטנה על השולחן נכשל, זה הפסיק להיות לא נעים ועבר להיות הזוי. אחרי 20 דקות כשמרוב תסכול, נבחתי "סליחה" בקול כל כך רם, שמפתיע שבפנטהאוז של מגדל שלום לא פתחו חלון לראות על מה הרעש, ועדיין אף אחד לא התייחס, תהינו אם אנחנו יכולים פשוט לקום וללכת ולהניח שאף אחד לא ישים לב. לא בשביל לא לשלם, אלא בשביל להתקדם הלאה ולהשאיר מאחור את הבאסה. אחרי חצי שעה הפעלנו את האמצעים המיוחדים, ביקשנו חשבון והלכנו הביתה מרירים.
וזה ממש מרגיז. פחות בגלל התחושה האישית, די בטוח שנצליח להתאושש, אלא כי זו הייתה חוויה כל כך גרועה, שהיא הצליחה להאפיל על אוכל מעולה. במקום לפתוח את הטקסט הזה בדיבור חיובי על הרביולי הניו זילנדי שליקקנו את הצלחת שלו עד שלא נשאר פירור, קיבלנו פתיחה בטעם מר במיוחד של חלטורה. והפער הזה, בין האוכל הנהדר לשערוריית השירות, הוא חתיכת נפילה מטורפת.
אבל בואו נשאיר רגע את התקלות מאחור ונדבר על הדברים הטובים. ויש מלא כאלו. נניח מזג האוויר שבשעות היום הוא קשוח, אבל בערב, אחרי השקיעה, הוא מושלם לישיבה בחוץ. ו"פיפיטי אנד וואן" מנצלת אותו למקסימום. הבסיס שלה הוא שני חללי ישיבה סגורים, אחד עם המטבח אחד עם הבר, אבל הקסם האמיתי הוא מה שקורה בחוץ, עם שולחנות שמפוזרים על המדרכות בשני צדדי המדרחוב הטקטי המוצלח של נחלת בנימין. אז נכון, צריך להיזהר משביל האופניים וצריך ללמוד להתמודד עם הקבצנים שמגיעים עד השולחן, אבל הזרימה הבלתי פוסקת של האנשים היא כמו גלי אנרגיה חיובית ששוטפים את הרחוב. ויש גם אוכל איטלקי מוצלח של השף בר ישראל.
האירוניה היא שהדבר הראשון ששמנו לב אליו, בקטע טוב, היה השירות. הזמנו את הראשונות, והמלצרית אמרה שההיא תביא לנו אותן ואז נדבר על העיקריות. סליחה? כאילו מעולה, אהבתי, זאת גישה טובה. בטח לאור הנטייה של מסעדות בעיר לזרוק עליך "מה שמוכן" גם אם זה אומר להוציא לזוג ארבע מנות בבת אחת. רק שזה מסוג הדברים שאתה שומע ואתה ישר מוציא את הטלפון ומוודא בגוגל מאפס שאתה עדיין בתל אביב.
התחלנו עם סלט פנצנלה שהיה מוצלח למדי. עגבניה מלפפון גבינת מוצרלה ובלסמי תמיד עובדים, השילוב עם אורגנו, זעתר ופיסות לחם שטוגנו בשמן תבלינים לקח את זה שני צעדים קדימה. סלט כיפי מאוד, למרות שיותר נכון היה לקרוא לו סלט עצלנים. זה סבבה לנסות לתת לסלט מראה כפרי גס, זה לגמרי חלק מהז'אנר, אבל יכולתם להתאמץ קצת יותר ונגיד ממש לחתוך את העגבניה ולא להסתפק בלהגיש אותה בחצאים. כנ"ל המלפפון.
כדורי האנרנצ'יני תירס, היו הפתעה נעימה במיוחד. קודם כל כי זה ביס עם מרקם משגע. יש מעטפת קריספית במיוחד בחוץ, ואז מילוי במצב צבירה "אושר". האורז הצליח לשמור על המרקם שלו, התירס הוסיף מתקתקות ומצב צבירה, והשילוב שלהם עם הגבינה יצר מין רכות אקסטרא נעימה. גבינת המנצ'גו, שהיה חשש שתהיה אגרסיבית מדי, הצליחה לשמור על איזון והייתה בדיוק מה שהיה צריך כדי לתת לכל המרקמים האלו טעם, אבל בלי להשתלט על האירוע.
לקח זמן עד שהמלצרית הגיעה לקחת את ההזמנה לעיקריות, ובדיעבד זה אולי היה צריך להיות רמז למה שעוד עומד (לא) לבוא, אבל אין מה לבכות על קפוצ'ינו שנשפך. וגם אין זמן כי הרגע הגיע לשולחן הרביולי הניו זילנדי והוא לא פחות מוואו. קצת קשה להחליט מאיזה כיוון להתחיל. אפשר מבחוץ: עלה פסטה אדיר, שבושל לאל-דנטה כל כך מדוייק שהוא מחלטר כשעון אטומי, ושמצליח להיות גם עדין אבל גם להחזיק ביס. אפשר מבפנים: מילוי גבינה ותרד ניו זילנדי (לא באמת חשבתם שמשם הרביולי) שנמס על הלשון ומשאיר זכרונות ירוקים של טבע ושדה. זה לא באמת משנה כי מכל הכיוונים זה תענוג.
הטורטליני בחמאת תבלינים הייתה מנה מוצלחת לא פחות. גם כאן הבצק היה אדיר. הטורטליני התפוצץ בפה, והתירס שלח את המתיקות שלו לכל פינה ופינה. תוסיפו לזה קרם ארטישוק ירושלמי מבריק, ברמה של לריב על השאריות בצלחת, ותקבלו את אחת ממנות הפסטה המוצלחות שאכלנו לאחרונה. ואם עלי הפסטה היו מצויינים, הספגטי היה אפילו טוב יותר. האיטריות היו כל מה שאתם חולמים עליו כשאתם מדמיינים ספגטי איטלקי. חמאת העגבניות עטפה אותן בעדינות כמו חלוק משי, והשמנת החמוצה גרידת הלימון והאריסה שחיכו בצד ועורבבו פנימה, נתנו את הקיק מאחור. עוד מנה שלא נותר בה שום צורך לשטוף אחרינו את הצלחת.
בשלב הזה היינו לגמרי מוכנים לקינוחים. אבל, כמו שכבר אפשר היה להבין קודם, זה לא קרה. אחרי חצי שעה של התעלמות פשוט הרמנו ידיים (תרתי משמע). במקום זה בסתפקנו בחבילת "קליק" מהפיצוציה. לא בדיוק גורמה, אבל בדיוק מה שהיה צריך כדי להעביר את הטעם הרע שנשאר.
מבחינת האוכל, "פיפטי אנד וואן" נמצאת במקום נהדר. אוסף של מנות מוצלחות, פסטה נהדרת וטעמים מדוייקים במחירים סבירים להפליא. בכל מה שקשור לשירות יש לה עוד דרך ארוכה לעשות כדי להתקרב לרמה הזו, גם אם נותנים לה, לגמרי בצדק, הנחת מקום חדש. כי ברור לחלוטין שיכולות עדיין להיות תקלות. וברור שכולנו מפשלים פה ושם בעבודה. אבל לפשל בענק, ואז כשאתה כבר יודע מה קרה אפילו לא לטרוח לבוא להתנצל, שלא לומר להציע פיצוי, זה כבר יותר מדי. זאת כנראה לא בעיה נקודתית אלא בעיה בגישה.
ויש גם שאלה פילוסופית: מה עושים עם טיפ באירוע כזה? כי ברור שמבחינה מקצועית לא הייתה שום סיבה להשאיר שקל. ועדיין, זאת ישראל. סיכוי סביר שרוב המשכורת של המלצריות האלו מבוסס על הטיפים. ואתה לא באמת יודע לאן המלצרית נעלמה. אולי נתנו לה יותר מדי שולחנות. אולי הפילו עליה משימות. יש מצב שזאת בכלל לא אשמתה. אז תיקח ממנה את המשכורת שלה? השארתי 10 אחוז.
2.5 כוכבים (4 כוכבים לאוכל. כוכב אחד לשירות)
פיפטי אנד וואן, נחלת בנימין 51, א'-ה' 23:00-19:00, שבת 19:00-12:00, שישי סגור
פנצלנה 54
ארנצ'יני תירס 58
רביולי ניו זילנד 74
טורטליני 76
ספגטי חמאת עגבניות 64