כל כך רצינו לכעוס על המחיר. אבל לעזאזל, הראמן הזה טעים
אין שום סיבה בעולם לשלם 126 ש"ח על קערה של ראמן ובמובן הזה, פיפי'ז היא אירוע מרתיח, מסעדה שאיבדה את הצפון (וגם את המזרח). אבל מה שיפה בעקרונות זה שהם דבר גמיש, במיוחד ברגע שנוחתת על השולחן קערה עם ציר רותח ובתוכו כמה חלקי חזיר מופלאים
זה היה שבוע מורכב מאינספור סיבות. חלקן יותר ברורות (כדורגל, פוליטיקה), חלקן קצת פחות, אבל מה שהיה ברור זה שנדרשת כאן נחמה. יש שיגידו אף נחמה וחצי. תוסיפו לזה איזה סידור בירוקרטי שדרש הגעה לדרום העיר, ותמצאו שני אנשים שמסתובבים באזור שוק לוינסקי עם קרייבינג בלתי נשלט לראמן. האם זה מוזר שאנשים שהרקע שלהם לא כולל אפילו טיסה מעל יפן יתייחסו לראמן כאל אוכל הנחמה שלהם? בהחלט. אבל כדברי המשוררת נ. קירל: "הם אומרים שאני מוזרה, אני אומרת שהם רגילים". או במקרה הזה פשוט לא יודעים מה הם מפסידים. והדיבור ששמענו היה על ראמן שאסור לפספס. רק שבדרך יש, מסתבר, עוד כמה דברים שאסור לפספס.
למשל את העובדה ש-Fifi's (מעתה: פיפי'ז, למרות שזה לא התעתיק הכי מחמיא בעולם) היא לא באמת מסעדה. כלומר, יש לה חלק משמעותי מהפיצ'רים שיש למסעדות – שולחנות, מקומות ישיבה, מלצריות, כלי אוכל – אבל אם אתם מצפים לחוויה המלאה, כלומר לארוחה של שעתיים, לתפריט עם מנות חלוקה מרובות, לקנקן מים שלא נוזל – זה ממש לא הקטע כאן. זה יותר כוך אוכל מאשר מסעדה. ואת זה (חוץ מהקטע של הקנקן) אפשר להבין בשנייה הראשונה, או לפחות ברגע שמסתכלים בתפריט. לתפריט יש צד מודפס שבצידו השני מופיע תפריט נוסף, כתוב בכתב יד. יש שם מה שנראה כמו ספיישלים, אבל מה שממש מוזר זה שמנות מסוימות מופיעות בשני הצדדים, עם אותם המרכיבים בדיוק, אבל בתמחור שונה. חמש דקות שלמות ניסינו להבין מה קורה שם עד שהמלצרית הופיעה ואמרה "אה כן, שכחתי להגיד, תתעלמו מהצד המודפס". אבל ההתרחשות המוזרה הזו לא הייתה אפילו רבע הזויה לעומת מה שקורה באזורי התמחור.
כבר כמעט שלוש שנים שאנחנו מדברים כאן באופן קבוע על עניין מחירי האוכל בתל אביב ובפרט על אובדן הקשר בין המחיר האוכל לאיכות. זה הגיע לשלב שבו אנחנו מהללים מסעדות שבהן אין מנות שעולות יותר מ-80 שקלים וקוראים להן "ייחודיות". בפיפי'ז החליטו להתמודד את העניין בזה באופן ייחודי למדי: העלאת מחירים גורפת. מלבד הקינוח, שעוד נגיע אליו, אין כאן מנה אחת שעולה פחות מ-70 שקלים. מנה של ראמן כבר עולה בערך 120 ש"ח, מה שאולי לא הופך אותו לראמן היקר בעולם, אבל לגמרי מעלה אותו לאחוזון העליון.
התחלנו עם צלחת דים סאם שהייתה כל כך מקושקשת שהדרך היחידה לתאר אותה היא להעתיק את מה מה שהופיע בשני צידי התפריט: "דים סאם ממולא בצנונית אומאמי, קוביות ליה, שמן ליה וסלרי, שום, ג'ינג'ר, שמן צ'ילי, גרידת ליים". זאת מנה מבולבלת ולא אסטטית ברמה כמעט לא נעימה. הדים סאם, שנראו בדיוק קרעפלך אשכנזים אפרוריים היו חסרי חיים בפני עצמם והמילוי שלהם כמעט ולא הורגש. למרבה המזל, היה קשה לאכול אותם עם צ'ופסטיק אז נסוגנו לכפות – וכאן קרה פתאום סוג של פלא. הרוטב השמנוני שהם ישבו בו התגלה כעשיר ונעים, והשילוב שלו עם הדים סאם שידרג אותם פלאים. כמה הרוטב היה מוצלח? המשכנו לאכול אותו הרבה אחרי שהדים סאמים נגמרו.
מכאן החלטנו להמשיך לשייטל עם סטיקי רייס, מנה שהייתה ההיפך המוחלט מהדים סאמים. בספק אם יש הרבה מנות כל כך מרהיבות שאפשר לקבל היום בתל אביב. דמיינו הר של סטיקי רייס, שמצופה מעל הכיוונים בפיסות שייטל צלויות. על פסגת ההר השטוחה ממתין חלמון ביצה כבוש בסויה, וכל האושר הבאמת נדיר הזה יושב בתוך ציר עצמות עשיר במיוחד. וכמה שזה היה יפה, זה אפילו היה יותר מוצלח בטעם. קודם כל כי הבשר, שהושרה בקוג'י ובעצם עבר תהליכי התססה לפני שעלה לגריל, היה מעולה. הוא היה עשיר בטעמים ועשוי בדיוק במידה וכל ביס ממנו היה עונג צרוף. אבל עם כמה שהוא היה מוצלח, הוא קיבל פייט לא קטן מצד האורז הסטיקי שהתחבא מתחתיו והיה בדיוק מה שהיה צריך כדי לנגב את ציר העצמות. השילוב בינהם היה אדיר. אחת המנות הכי כיפיות שאפשר למצוא באזור.
ואז הגיע הראמן. נתחיל בסיפור: כשרק הגענו, ישב בשולחן לידנו איש שהתעקש לדבר איתנו. למה? מה עשינו רע? איפה חטאנו? האם לא סבלנו מספיק השבוע? אין תשובה לכל השאלות האלו. מה שכן, אפילו בין גלגולי העיניים שלנו, לא יכולנו שלא לשמוע את כל הקומפלימנטים שהוא שפך על ראמן החזיר. האם זה השפיע? אין דרך לדעת. אבל הזמנו ראמן חזיר אז תעשו את החשבון לבד (ועל החשבון עוד נדבר מאוחר יותר).
חשוב להגיד: ראמן החזיר, שנקרא הרבה פעמים ג'ירו-סטייל ראמן, נחשב לרוב לסוג הזול והפשוט של ראמן. פה לא שמעו על זה. לא רק שמדובר במנה היקרה בתפריט, היא יקרה באופן לא פרופורציונלי. אם הידאשי ראמן, ממציא הראמן המודרני היה שומע שבתל אביב לוקחים 126 ש"ח על קערת ראמן, הוא היה מבצע חרקירי. המנה עצמה גדולה יחסית, אבל לא "ארוחה שלמה גדולה" ברמה שהייתה יכולה, איכשהו, להצדיק את התמחור. ציר מרק מוצלח למדי, גדוש באטריות פלפל שחור קצת אל דאנטה מידי, ועם אין ספור תוספות במגוון צבעים, מרקמים וטמפרטורות שהפכו את הכל לסוג של אירוע המוני עם עליות גדולות וירידות קלות. מהצד החיובי היו ספייריבס חזיר נהדרים שכיף היה למצוץ מהם את הבשר עד שנשארים רק עם העצם. היה פורק בלי קריספי ומעולה, שהיה שילוב מופלא של מרקמים וטעמים, בטח עם האטריות.
מצד שני הייתה ביצה חצי רכה, שיכלה לעבוד אלמלא היא הייתה קרה כאילו הוציאו אותה הרגע מהמקרר. עכשיו, אין בעיה לשים מצרכים קרים בראמן חם, אבל אם איפשהו יש רשימה מסודרת של דברים שלא צריך לאכול אותם כשהם קרים – ביצה חצי רכה צריכה להיות האייטם הפותח שם. אבל למען האמת, זה אירוע שהתרחש בשולי הראמן הזה, ובסוף אחרי עבודה מאומצת סיימנו את הקערה עד הטיפה האחרונה.
בשלב הזה נאלצנו להודות שלמרות שהזמנו רק שלוש מנות אנחנו לגמרי מפוצצים, כך שיכול להיות שהתמחור קצת מטעה. אבל כדי להיות ממש בטוחים הזמנו גם קינוח – ברולה שוקולד מיסו, כלומר שוקולד מיסו עם סוכר צרוב מלמעלה, ככלומר שוקולד שדיללו אותו עם סויה מותססת. האם זה היה נחמד? כן. האם סיימנו את זה עד הקצה? כן. האם זה היה שווה את הקלוריות? אפילו לא קצת.
על הנייר, פיפי'ז היא אירוע מרתיח. דוגמא מצוינת למסעדה שאיבדה את הצפון, שברה שיאים עולמיים בתמחור, וגובה 30% יותר ממה שראוי לשלם עבור כל פריט בתפריט. במציאות הלא סבירה שלנו היום, כשכל זה מסתכם בפחות מ-200 שקל לראש, זה אפילו לא בטופ 20 של המסעדות המוגזמות של תל אביב. ויש עוד עניין: אם עוזבים את כל הבלגן מסביב ומתמקדים רק בבשר ובראמן, אפשר לצאת מכאן די שבעים ובמחירים לא נוראיים. כי אם כבר לשלם מחיר מופרז על מנה במסעדה, בדיוק ככה אנחנו רוצים אותה. חמימה, עם אטריות ועם פורק בלי, אבל ממש קריספי.
3.5 כוכבים. 4 על הראמן, שעוד נחזור אליו. פיפי'ז, זבולון 5
צלחת דים סאם 112
שייטל סטיקי רייס 96
ראמן קריספי פורק 126
ברולה שוקולד מיסו 48