אולי הדרך להתמודד עם החושך היא להקשיב למקומות ששכחנו

>> "פלטינה" (Paletina) היא יצירה בימתית ייחודית של איציק ג'ולי ותיאטרון נוצר, המבוססת על חומרים דוקומנטריים שנכתבו וצולמו בזמן אמת החל משבעה באוקטובר ובמשך שלושה חודשים בדירה יפואית עמוסת זכרונות של אחרים, אותה שכר כמקלט זמני מפני המציאות הכואבת. במופע שמשלב תנועה, סאונד ודימויים מרצדים – חלקם חלומות, חלקם סיוטים – נרקמת שפה של אמת, כאב ויופי, שבאמצעותה מוזמן הצופה למצוא מקלט ומזור מפני תחושת הפליטות המתמשכת. ביקשנו ממנו לנסות להסביר את מה שעוד אין לו מילים. עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> יום אבל: מוסדות תרבות בתל אביב נסגרים לקראת החזרת החללים

"זמנים אפלים מבקשים מאיתנו יחס רגיש אל האור. ללכת מעבר לעיניים. להפוך את הגוף כולו למשטח נחיתה לקרניים שבורות. רוב הזמן ניתן לראות את האור רק בעיניים עצומות, בהסכמה מלאה להיות בעיוורון. לכבות את פנס הידיעה הענק במגרש הכדורגל של חיינו. בעומק החשכה, עטוף בשקט דק, האור מבקש בתוכנו בית. הוא נגלה בעדינות ככתמים מרצדים. רגעים קטנים עם יופי חולף. בנוף הזה הלב לומד לראות, להרגיש את הניואנסים העדינים של כל משב רוח"

חודשיים לתוך המלחמה, כשהעולם הפך זר ומנוכר, מצאתי את עצמי מחפש מקום להיאחז בו – פיזית ונפשית. הגעתי לדירה ברחוב עזה ביפו, נטושה אבל מלאה בנוכחות. היה בה שילוב משונה של זיכרון ושכחה: ספרים, יצירות אמנות, חפצים שאספו בעליה מכל העולם. הבית הזה הפך למקום של שהות, של מחשבה, של ניסיון להבין את השבר, דרך החפצים והסיפורים שהוא הכיל. "פלטינה" נולדה מתוך השבר הזה, מסע של זהות, שייכות וחיפוש אחר משמעות בתוך אי-ודאות. מתוך המסע הזה נוצר סרט דוקומנטרי ובהמשך גם עיבוד בימתי, בהשתתפותם של מרב גרובר, דן שפירא וערן בן צבי.

אוקטובר 7 הפך את המציאות שלנו על פיה. ישראלים רבים חוו תחושה של תלישות – לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרעיוני והרגשי. פתאום, מקומות שהרגשנו בהם שייכים הפכו עוינים, שיחות שבעבר היו פתוחות הפכו מקוטבות והעולם הגיב אלינו בצורה שלא צפינו. בתוך זה, החיפוש אחר בית הפך להיות חיפוש אחר משמעות – מה זה בית כשהקרקע נשמטת? מה נשאר כשהכול מתערער?

בין הספרים שמצאתי בדירה היה אחד שתפס אותי במיוחד: "זיכרונות של נסיכה ערביה מזנזיבר", סיפורה של אמילי רואט (סלמה), בתו של סולטן עומאן, שברחה לאירופה ושינתה את חייה וזהותה. הסיפור שלה הדהד אצלי חזק – דמות שחיה בין עולמות, נעה בין שייכות לבריחה, בין מסורת לחיפוש עצמי. היא הפכה למעין רוח רפאים שמלווה את המסע שלי, שואלת שאלות על זהות, על הגירה, על הרצון להשתייך מול הצורך לברוח.

הדירה ביפו לא הייתה רק מקום פיזי, אלא מטפורה. חלל מלא בזיכרונות ובסיפורים, מקום שחייו הקודמים ננטשו אבל נותרו טבועים בקירות. מולו ניצב בית עלי ביבי – מבנה ערבי שהפך לבית ספר לאמנות, סמל להשתנות ולרבדים הבלתי נגמרים של המקום הזה. השאלה "מי באמת בעל הבית?" ריחפה באוויר, לא רק במובן הפיזי, אלא גם בזהות.

ככל שהמלחמה נמשכה, הפער בין ישראל לעולם התרבותי שבחוץ התרחב. היינו רגילים להיות חלק משיח גלובלי, אך לפתע הבנו שאולי השיח הזה בכלל לא מכיל אותנו. נדמה שהגיע רגע של חשבון נפש – האם עדיין יש מקום להשתייכות בינלאומית, או שזה הזמן להתכנס פנימה, למצוא שורשים חדשים, פרספקטיבה מקומית שאינה תלויה באישור חיצוני?

בתוך כל זה, עלתה תחושה חזקה של איבוד שליטה – רצון עז למצוא עוגן, להגדיר דרך להתמודדות. "פלטינה" הפכה להיות לא רק יצירה, אלא דרך למצוא שפה חדשה, ייחודית לזמן הזה. שפה אישית, אינטואיטיבית, שלא מבקשת להשתייך לתבניות קיימות אלא לנסח אפשרות חדשה – אפשרות של שהות בתוך השבר, של הקשבה למה שנדמה כאבוד, ושל נתינת משמעות דווקא דרך האמנות. אולי הדרך להתמודד עם החושך אינה למצוא תשובות חדשות, אלא דווקא להקשיב למקומות ששכחנו. לתת לבית לדבר, לתת לאור להופיע דווקא כשעוצמים עיניים.
>> המופעים הבאים של "פלטינה": 28.2, 1.3, 2.3, 5.3, תיאטרון נוצר במתחם 3426/HaDive, התחייה 27. אם פספסתם את הלינק לכרטיסים בפתיח אז הנה הוא שוב