לא רק בכיכר דיזנגוף: פסטיבל הגיטרה שם את הנשים מאחורי המחיצה

בין זוהר גינזבורג, ענבר פרידמן, תמר אייזנמן, הילי בוימל, ג'ודי ענתבי, נעה דרזנר ואבישג כהן רודריגז יש שני נושאים משותפים מובהקים: הראשון, כולן גיטריסטיות ישראליות נפלאות שמרבות להופיע עם מוזיקאים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם ובמקביל מתחזקות קריירת סולו מכובדת. השני, אף אחת מהם לא נמצאה ראויה להופיע בפסטיבל הגיטרה הבינלאומי "אני גיטרה", שיתקיים בתחילת נובמבר במועדון צוותא בתל אביב.

כדי להבין טוב יותר במה מדובר, צריך לשים לב למספרים. ואלו הם: 4 ימים, 7 מופעים, 18 מוזיקאים גברים וקרולינה (אשה מוזיקאית) אחת. למרבה הצער, או השמחה, תלוי באיזה כיוון מסתכלים על זה, הפסטיבל בצוותא עם הנוכחות הנשית הדלילה הוא חריג לרעה. בשנתיים האחרונות התגברה המודעות לנושא וניכר שיש שינוי לפחות בחלק מאירועי המוזיקה והפסטיבלים הגדולים בארץ והייצוג הנשי בהם גדול יותר מבעבר.

נפלאה מספיק בשביל הפסטיבל. זוהר (זוזו) גינזבורג (צילום: מיכאל אלברז פרייה)

הספירה המתסכלת הזו לא יכולה להתקיים כמעט באף מדינה באירופה, פשוט כי שם לא צריך. במרבית המדינות ביבשת, יש כללים ברורים לקיום אירועי מוזיקה ואחד מהם הוא ייצוג הולם לנשים. ברובן, סוגיית הייצוג מעוגנת בחוק. נחזור לכך בהמשך.

ייצוג נשים באירועי מוזיקה אינו פילוסופי ואפילו לא פמיניסטי. הראשונים להיפגע מהתופעה הזו הם אוהבי המוזיקה, הקהל של המופעים והפסטיבלים שלא זוכים להכיר, להאזין ולחוות את הכישרון של המוזיקאיות. אבל גם המוזיקאיות נפגעות ולא רק אלו שאינן מופיעות ופרנסתן נפגעת.

בראיונות שהתפרסמו עם חלק מהגיטריסטיות שהוזכרו בתחילה ומשיחות שלי איתן ,עולה כי העובדה שבתחילת הקריירה שלהן לא הייתה נוכחות של נשים על הבימות פגעה בהן. כל אחת מהן פרצה את דרכה בכוחות עצמה בעולם שנשלט ברובו על-ידי גברים, בזכות כישרון, אמביציה ועור פיל שהצמיחו, שסייע להן להתעלם מההערות הסקסיסטיות, ההקטנה וההטרדות המיניות שספגו לאורך הדרך. נוכחותן על הבימות של אלו שעשו את זה, קריטית עבור דור העתיד של המוזיקאיות בכלל וגיטריסטיות בפרט.

מצוותא נמסר בתגובה: "אנחנו מכירים בחשיבות של קידום יצירה נשית וייצוג שוויוני, כשזה מתאפשר. לעיתים, כמו במקרה של הפסטיבל, מיעוט הנגניות שיכולות להעלות מופע אינסטרומנטלי לא מאפשר לנו לאזן בין הצורך בגיוון מגדרי לבין הצורך למכור כרטיסים. עם זאת, לקראת הפסטיבל נעשו פניות לכמה אמניות, שלא הבשילו מסיבות שונות".

כדאי להתעכב על התגובה הזו משום שהיא מתמצתת את המורכבות של הנושא, ובאותה מידה מבהירה את הקושי עימו מתמודדות מוזיקאיות ישראליות רבות. מצד אחד, יש הבדל מהותי בין מקומות פרטיים שמקור ההכנסה היחיד שלהם הוא הכרטיסים למופע, לבין פסטיבלים גדולים וגופים הנתמכים על-ידי הממשלה ו/או הרשויות המקומיות. לגבי הגופים הנתמכים צריך להיות כלל ברור, לפסטיבלים או אירועי מוזיקה במימון ציבורי (חלקי או מלא), אין זכות קיום ומוטב שלא יתקיימו ללא ייצוג הולם למוזיקאיות. במקרים האלו המחוקקים בישראל, בדיוק כמו מקביליהם באירופה, חייבים להתערב ולעגן את זה בחוק. לגופים הפרטיים צריך להתייחס אחרת, עבורם הופעה עם מיעוט קהל יכולה לגרום לביטול של אירועים דומים בעתיד, דבר שאף אחד או אחת לא מייחלים לו.

יו, תראו, אישה מנגנת בגיטרה. פסטיבל הגיטרה (צילום: שאטרסטוק)

המקומות הפרטיים הם לא הבעיה אבל הם בהחלט חלק מהפתרון. ב-1994, בעקבות עתירה לבג"צ, נקבע כי חלה חובה של ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. למרות שאת מועדון צוותא מפעילה חברה בע"מ, שלוש מתוך תשעת חברי הדירקטוריון של החברה הן נשים. כלומר למרות שלא חלה עליהם חובה חוקית, צוותא נהגה אחרת. ככל הנראה לא במקרה מי שעומד בראש דירקטוריון החברה במשך יותר מעשור הוא חבר הכנסת לשעבר אבשלום (אבו) וילן שהיה 10 שנים חלק מסיעת מרצ. במהלך שנותיו בכנסת וילן היה אף חבר בוועדה לקידום מעמד האשה.
.
למען הסר ספק, למרות חוסר הייצוג שזועק לשמיים, מדובר בפסטיבל מוזיקלי והמוזיקה בו ובדומיו, הכי חשובה. אלא שעובדה זו לא יכולה להיות תירוץ להדרת נשים. כך לדוגמא, לא קיבלתי תשובה מצוותא מי האמניות שהפניות אליהן "לא הבשילו", כלשון התגובה שלהם. מבלי לפגוע באיכות וברמה המוזיקלית, צוותא וכל מי אלו שמארגנים או יוזמים אירועים מוזיקליים חייבים לעשות מאמצים גדולים בהרבה כדי לדאוג לייצוג נשי הולם. הם חייבים את זה לקהל, למוזיקאיות, אבל בעיקר לבנות שלהם.
>> יותם זיו עורך ומגיש את התוכנית ג'אז ישראלי ב"קול האוניברסיטה" באוניברסיטת רייכמן