מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב הוזמנה לשפוט באחד מפסטיבלי הקולנוע הוותיקים בעולם, שחוגג 75 שנים וגילה לא מעט יוצרים חשובים. ולמרות שהיא עוד לא מצאה שם את השם הגדול הבא, היא כן מצאה כמה סרטים שמערבבים בין המציאות לבדיון, וגם קהל אוהד של הדס בן ארויה
פסטיבל הקולנוע מנהיים-היידלברג שבגרמניה חוגג 75 שנים. הוא נוסד ב-1952, שנה אחת בלבד אחרי אחיו הגדול פסטיבל ברלין, מה שהופך אותו לאחד מפסטיבלי הקולנוע הוותיקים בעולם. מראשית ימיו הפסטיבל בחר להתמקד בקולנוענים צעירים, בהתאם לכך משתתפים בתחרות סרטי ביכורים או סרטים שניים לכל היותר. הפסטיבל אינו נוצץ מכוכבים, אבל הוא נודע בכך שלא מעט יוצרים נחשבים החלו בו את דרכם. להלן כמה דוגמאות מתוך רבות – ב-1980 ג'ים ג'רמוש הציג כאן בבכורה עולמית את סרטו הראשון "Permanent Vacation". חמש שנים לפני כן הפסטיבל העניק את הפרס הראשי לסרטו העלילתי הראשון של קז'ישטוף קישלובסקי "Personnel". סרט הביכורים של תומאס וינטרברג, "The Biggest Heros", זכה לבכורה בינלאומית בפסטיבל של 1997, ואחד הפרסים שהפסטיבל מעניק נקרא על שמו של ריינר וורנר פאסבינדר, שב-1969 הציג כאן בבכורה עולמית את סרטו "Katzelmacher".
>> ג'אנגו על סטרואידים: נטפליקס הבריקו עם מערבון היסטורי יוצא דופן
הגעתי לפסטיבל מנהיים-היידלברג כשופטת מטעם פיפרסקי (האיגוד הבינלאומי של מבקרי קולנוע). חשבתי שאהיה האורחת הישראלית היחידה, אך שמחתי לגלות שגם אסף סבן הוזמן לשפוט בפסטיבל אחרי שסרטו "המשלחת" הוצג כאן ב-2023. אורחת נוספת היא הדס בן ארויה, שסרטה השלישי "איך להרגיש" הוצג מול קהל אוהד. הצטרפו אליה כוכבת הסרט גל זוסמנוביץ' והצלם מידן ארמה.
!["איך להרגיש" של הדס בן נריה. צילום: יח"צ](https://jff.org.il/sites/default/files/styles/slide_show/public/yshrly_lylty_yk_lhrgysh_mydn_rmh3_cuto_web.jpg?itok=7rxI_WMh ""איך להרגיש" של הדס בן נריה. צילום: יח"צ")
לרגל חגיגות ה-75 הפסטיבל מציע מסגרת מיוחדת של סרטים ישנים שצולמו במנהיים או בהיידלברג – העיר הסמוכה שהצטרפה לניהול הפסטיבל ולמימונו ב-1994. אחד מהם הוא "Decision Before Dawn" סרט מלחמה הוליוודי מ-1951, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. רציתי מאוד לראות אותו, אבל לוח הזמנים הצפוף של התחרות לא אפשר לי להתפנות אליו. התקווה לגלות בין הסרטים את ג'רמוש הבא החזיקה אותי גם בסרטים הפחות מבטיחים.
אחד הסרטים הבולטים בתחרות הוא "Union County" שכבר נחשף בפסטיבל סנדאנס. סרט הביכורים של אדם מיקס הוא מעין הרחבה של סרט קצר שלו באותו שם, המתאר תכנית לגמילה מסמים באזור כפרי באוהיו. לא ידעתי דבר על הסרט בטרם הצפייה, ובדקות הראשונות, שבהן נראים מכורים לסמים עולים בזה אחר זה לדבר מול שופט, התרשמתי שמדובר בסרט תיעודי. רק כשוויל פולטר ("הרץ במבוך", "מידסומאר") נעמד אף הוא מול השופט הבנתי שזה סרט עלילתי. אלא שהרושם הראשוני שלי לא היה מוטעה לגמרי – הסרט העוקב אחר נרקומן שמשתתף בתכנית גמילה ייחודית משלב בין בדיון לתיעוד. פרט לפולטר (שגם הפיק את הסרט) ולשחקנים שמגלמים את אחיו ואחותו, רוב המשתתפים בסרט – מכורים ועובדים הסוציאליים כאחד – השתתפו בתכנית הגמילה של 2025.
הסרט נוצר בעקבות פגישה מקרית של מיקס עם אנט דאו, עובדת סוציאלית שמנהלת את בית המשפט לשיקום פושעים. מיקס התרשם מסיפוריה, כתב תסריט וליהק אותה לתפקיד עצמה. נוכחותה אמיתית ומרגשת כל כך, ששום שחקנית לא היתה מצליחה להשתוות לה. פולטר מצוין גם הוא, ומשתלב באופן משכנע למדי בין הנרקומנים שסימני ההתמכרות הממושכת ניכרים היטב בפניהם ובגופם. זה סרט כן ולא צדקני, שמרגש אותנו בהומניזם העמוק שלו.
פנים מוכרות נוספות צצו בסרט הדני המוצלח "Gæsten" ("האורחת"), שרבים דיברו על הדמיון בינו לבין "החגיגה" של וינטרברג. טרינה דירהולם, שגילמה את המלצרית בסרט ההוא ומאז הפכה לשחקנית הדנית המובילה, מגלמת הפעם אם שמגיעה במפתיע לחגיגת ההטבלה של נכדה שאליה לא הוזמנה. בהדרגה מתברר שבנה ניתק איתה קשר משום שהיא אינה יציבה. סירובה לקחת את התרופות שרשם לה הרופא מביא לכך שהיא עושה בושות. סרטו של מדס מנגל, שהוקרן גם בפסטיבל חיפה, כתוב ומבוים במיומנות רבה, ומעניק לדירהולם את אחד מתפקידיה הטובים ביותר. הפסטיבל ניצל את ההזדמנות ויצר מחווה בת ארבעה סרטים לשחקנית הנהדרת הזו, שאף השתתפה בכיתת אמן.
מצאתי עניין רב גם בסרט הצרפתי "L'Âge d'Or" ("תור הזהב"), אם כי בעיקר בהיבט הטכני שלו ופחות בסיפור שהוא מגולל. סרטו של בנז'ר תואין משתרע על פני המחצית הראשונה של המאה העשרים ומתאר את קורותיה של בת קצב כפרית הנישאת לדוכס פצוע במלחמת העולם הראשונה, ומשתפת פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. ייחודו של הסרט הוא בכך שהתקופה ההיסטורית אינה משוחזרת באמצעות תפאורות ותלבושות, אלא נבנית מחומרי ארכיון המשולבים בתוך הסרט.
מלאכת מחשבת של ממש נעשתה בצביעת קטעי הארכיון שצולמו בשחור-לבן ובשילוב השחקנים בני זמננו בתוך החומרים הישנים. אלה מרתקים כשלעצמם, במיוחד כשהם מתעדים אירועים היסטוריים כמו השיטפון הגדול שפקד את פריז בינואר 1910. הבעיה היא שלעתים מתקבל הרושם שהסיפור הותאם לחומרי הארכיון, ולא להפך, ושהוא מנסה להכיל אירועים רבים מדי. לכן, למרות קסמה הרב של סוהליה יאקוב בתפקיד הראשי, הסרט אינו מצליח להתגבש לדרמה משכנעת.
עוד ראינו סרט פיליפיני נחמד על חיבוטיה המוסריים של נזירה ("First Light"), דרמה סינית מפתיעה על לסבית שמסתירה מהוריה את בת זוגה ("Big Little Things"), וסרט קוריאני מקסים למדי על אהבה ראשונה ולב שבור ("The World Before"). ראינו גם סרטים פחות טובים. ג'רמוש הבא? אולי בפסטיבל הבא.