מהי האמנות? מהי התרבות? מה מגדיר אותן? מי מגדיר אותן? הרי העולם השתנה. בניגוד מוחלט לאפשרויות האינסופיות שהטכנולוגיה ושלל הפלטפורמות הדיגיטליות מציעות, בניגוד לחירות והיכולת האינסופית (לכאורה) להגיע במגע אצבעות לכל שיר, לכל טקסט ולחן, ובסתירה לסיכוי לפלס נתיב ומשעול עצמאי כדי לגבש טעם אמנותי ייחודי, עצמאי, חף מאינטרסים – הרי שבפועל, נדמה שהמציאות נעה בדיוק בכיוון ההפוך.
>> מסעדת השנה באוסטרליה עושה דבר מאוד לא כשר לחומוס. בכל מובן

ולטר בנימין כתב על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". הוא ניתח והראה כיצד טכנולוגיות צילום וקולנוע חוללו תמורה עמוקה בתרבות ביחס לאמנות. הוא הדגיש את אבדן ההילה המקורית של היצירה, בעקבות האפשרות להעתיק אותה, את עובדת האפשרות להנגיש אותה להמונים ואת השינוי החברתי פוליטי שהדבר חולל. מה שהיה חד פעמי הפך למטבע שנסחר. העתק של העתק. מה היה אומר ולטר בנימין כמעט מאה שנים לאחר אותו חיבור מפורסם? האם יכול היה לדמיין את מה שהפכנו להיות?

נדמה שאנו תחת מתקפה. נדמה מעולם לא פעלו כוחות חזקים ועשירים כל כך כדי להנחיל להמונים טעם אחיד כל כך. את מקומם של המכחולים עדינים תפסו המברשות העבות, ואותה טכנולוגיה שנולדה כדי לשרת את הפרט הפכה אותו למעשה לאובייקט, לחומר ביד היוצר, והיוצר הוא תאגיד, בעלי מניות, שורת הרווח. הכסף הוא המלך. הוא האלוהים. מה אפשר לעשות אל מול עולם כזה? כיצד ניתן לעמוד זקופים מול אותם תאגידים שמייצרים גם את ההיצע, וגם את הביקוש? שמולידים יש מאין תופעות מסחריות במסווה אמנותי? כיצד אפשר להתמודד עם העובדה שפלטפורמות כמו טיקטוק מייצרות רעש כה מחריש אוזניים, עד ששומרי הסף, אותם עורכים ועורכות בכל רחבי המדיה, לא מסוגלים לעמוד בפניו?

לשם כך זקוק האדם לחופש, לניתוק, לשוטטות רגליים. לשם כך זקוק האדם לנתיב בריחה. דמיינו ארץ, נאמר ישראל, עיר עתיקה, מקום רחוק, נניח בדרום הארץ. באר שבע. דמיינו בתי אבן נמוכי קומה, עצי צפצפה, מדרכות, במות רחבות יותר ופחות, שאון אדם ושלושה לילות. דמיינו בועה שפויה בתוך מפלס המים העולה. מקלט חיצוני מול העולם הדיגיטלי הכובש.

דמיינו את פסטיבל סמילנסקי. סוף אוגוסט. השנה 2026. הרוח תהיה נעימה והצלילים יתגלגלו ברחובות של באר שבע. לא תהיה לחות, והלחץ ישתחרר, ואתם תעמד ותחייכו ותצעדו, והבירה תהיה קרה, בדיוק בטמפרטורה הנכונה. תרגישו שמצאתם משהו שאיבדתם. תפגשו שם מופעי מחול, אלקטרוני, אמנות רחוב, גיטרות מנסרות, מוזיקה מזרחית ומוזיקת עולם – הכל במרחק נגיעה, הכל חופשי.

מה שהחל לפני יותר מ-20 שנים (לא יאמן) כשגעון של חלוצי תרבות מקומיים הפך מנהג ומסורת, לא רק מבחינת הקהל שגודש את העיר העתיקה ומגיע בהמוניו מדי שנה, אלא גם מבחינת קהילת האמנים והמוזיקאים של באר שבע והסביבה, שמאז ומתמיד נדמה היה שזה הקסם שלה. הקהילתיות. הקרבה. האינטימיות. העדר האגו.

בתוך העולם הגלובלי המחובר ברשתות וסיבים – המקומיות היא ההזדמנות, היא התרופה למחלה. וצמד המילים "פסטיבל סמילנסקי" הילך ומהלך קסם על פני דורות של אמנים דרומיים. הפסטיבל, מכוח עקרון ההתמדה והאיכות הפך סמל לאלטרנטיבה תרבותית. ילדים שעמדו קרוב לבמות צרבו את הצלילים, שיננו והלכו הביתה כדי לכתוב וליצור ולהתבגר ובסופו של דבר להופיע בפסטיבל בעצמם. זהו כוח האמונה. זה שלנו. את זה אנחנו עשינו ונמשיך לעשות, לא כהתרסה או עמדה לעומתית, אלא מתוך הושטת יד ורצון לקרב. וחייבים, כן חייבים לומר בגאווה, שהפסטיבל, במיוחד בשנים האחרונות, משלב סגנונות, מזרח ומערב, פופולרי (במידה) ואנונימי ועדין שומר על תמהיל שנותר ממזרי, רענן, טרי ומיוחד. אם הייתי יכול, הייתי לוקח איתי את ולטר בנימין לסיבוב בפסטיבל, מראה לו את הצלילים והאנשים ואת הזיק שבעיניים, ואז לוקח אחורה ונותן לו להוביל בעצמו, ולטעות, ולמצוא את הנקודה המדויקת ואת הקסם שאבד. אני בטוח שהוא היה מחייך.
פסטיבל סמילנסקי יתקיים בין ה-25.8 ל-27.8 בעיר העתיקה של באר שבע. פרטיםמלאים באתר

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פסטיבל
• באר שבע