זכות הציבור לגעת: מסע בעקבות 30 הפסלים החדשים של תל אביב-יפו

אם חלפתם לאחרונה באזור טיילת שפך הירקון ונתקלתם במגאפון ענקי שמוצב שם; או אם עברתם ברחוב הרכבת בואכה בית המכס ושם חיכה לכם ראש אנושי ענקי בצבע אדום בוהק שבוקע מהרצפה – זה לא עניין זמני וזה בטח לא במקרה. בחודשים האחרונים הופיעו להם בלוקיישנים שונים בעיר פסלים חדשים – קצת אחרים מאלה שהכרנו במרחב הציבורי עד כה. גדולים, צבעוניים, מחומרים שונים, מפתיעים ובלתי צפויים. כולם הם חלק ממהלך מרוכז של עיריית ת"א־יפו במסגרתו יוצבו 30 פסלי חוצות חדשים, כולם של אמנים ואמניות עכשוויים ופעילים בסצנה המקומית (מלבד שניים שכבר אינם בחיים – אורי קצנשטיין ועמוס קינן).

עד סוף חודש מרץ יסתיימו ההצבות של 25-26 מהפסלים, והאחרונים שבהם, שעדיין בשלבי ייצור, יוצבו בחודשים אפריל-מאי. עוד 8 פסלים ותיקים מאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות הוזזו ומוקמו מחדש במרחב הציבורי ברחבי העיר, וכל אלה יחד מצטרפים ל-184 הפסלים שכבר קיימים בעיר – כאלה שאנחנו מחבבים מאוד (אבל גם כאלה שפחות, ולכן החידוש הוא משמח אפילו יותר). במקביל נעשית עבודה מאומצת על מפה וירטואלית שבה יופיעו כל הפסלים שתכלול גם מסלולי הליכה ביניהם.

אורי קצנשטיין, בית המכס – רחוב הרכבת. צילום: רעות ברנע

יעל פרנק, שדרות שאול המלך. צילום: רעות ברנע

איתן ברטל ואילן גולדשטיין, כיכר של"ג. צילום: יעל צור

על המהלך הבכלל לא פשוט הזה אמונה המחלקה לאמנויות בעיריית ת"א־יפו ובראשה מנהלת המחלקה, צלילית בן נבט, שיזמה ומובילה את הפרויקט ועסוקה בו עד מעל לראש כבר כמה שנים טובות. "אם צריך לנעוץ נקודת התחלה שבה הכל התחיל, היא תהיה בשנת 2017, כשהעירייה עבדה על עדכון חזון העיר", היא מספרת. "בעירייה פועלת מזה שנים רבות וועדת פסלים, אבל ב-25 השנים שלפני כן לא היה לה סעיף ייעודי בספר התקציב. המשמעות היתה שהצבות חדשות התאפשרו או על ידי תרומות או במסגרת פרויקטים חדשים שנבנו. כשבנו את הגוש הגדול, למשל, הבינו שיש כיכרות שצריך לזהות על ידי אלמנט אמנותי והטיפול עבר אל וועדת הפסלים.

"עם השלמת כתיבת חזון העיר ביקש ראש העיר רון חולדאי לנסח מדיניות להצבת אמנות במרחב הציבורי. המדיניות הוצגה לו בשנת 2021, וכללה הצעת תקציב לכמה פסלים גדולים ועוד כמה בינוניים. חולדאי הסתכל במסמך ובאותו הרגע אמר שזה לא מספיק, ושהוא רוצה 30 פסלים חדשים, כפיצוי וכהשלמה של פערים של זמן שבהם הוא לא הגיע לעסוק בנושא".

פיליפ רנצר, דרך קיבוץ גלויות. צילום: יעל צור

יעל ברתנא, גן יעקב. צילום: רעות ברנע

ניב גפני, חוף רידינג. צילום: יעל צור

ההחלטה המפתיעה של חולדאי נתנה את האישור לצאת לדרך – ארוכה אבל קריאייטיבית – שהחלה בן נבט בליווי של חמישה אוצרים.ות חיצוניים שבחרה: עדנה מושנזון, סמדר שינדלר, איה מירון, ורדית גרוס ואודי אדלמן; כשמי שעומד לצידה ומלווה את כל הפרויקט מהצד ההפקתי הוא גלעד ברנע. יחד עם האוצרים הוציאו קול קורא ובנו תכנית מוסדרת, שכוללת את בחירת האמנים, בחירת הפסלים, בחירת החומרים, בחירת הלוקיישנים (ההחלטה שהתקבלה היתה להתמקד בדרום ומזרח העיר), ולא פחות חשוב – תשלום לאמנים, לקבלני ביצוע ולאנשי הפקה שעבדו על הפרויקט.

הבחירה הראשונית החלה עם 85 פסלים, שעם הזמן צומצמה ל-45 ולבסוף התקבעה על 30 – כל אחד מהם של אמן.ית אחרת, עשוי מחומרים אחרים, בעל תנאי הצגה שונים (ולעיתים מאתגרים), עלויות הפקה שונות וכן הלאה.

חיפשתם סוג מסוים של תכנים בפסלים? סוג מסוים של ניראות? אסתטיקה?
"בקול קורא שהוצאנו כתבנו שעדיפות תהיה לפסלים שיש להם הקשרים לתכנים היסטורים, חברתיים ותרבותיים שקשורים לתל אביב. כשהצבנו יעדים לפרויקט אמר לנו ראש העיר שהוא אוהב פסלים שמספרים סיפור, אבל מבחינתנו גם פסל מופשט יכול לספר סיפור. אין פסלים שהם אסתטיים נטו.

"עוד חיפשנו פסלים שיוצרים פלייס-מייקינג, שהתושבים יוכלו להגיד 'בואו ניפגש ליד הפסל של…' או כזה שאפשר לשבת לצידו. זה לא לגמרי עניין שאפשר להכתיב מראש, כי בסוף מדובר או במזל או בדיוק של תהליך ההצבה. אי אפשר לדעת מראש אם זה יעבוד, אבל זו היתה ההתכוונות. לפרויקט נבחרו רק אמנים ואמניות שעדיין אין להם פסל שמוצב במרחב הציבורי בעיר – מחצית מהם נשים ומחצית גברים, וביניהם גם אמנים מהחברה הערבית כמו מחמוד קייס ונרדין סרוג'י".

איך נבחרו המיקומים?
"את הבחירה של המיקומים התחלתי בישיבות פרטניות עם מנהלי מחלקות תכנון במנהל הנדסה, ואז בפגישות עם כל מנהל של אגף קהילה. יצרנו מפה עם 80 ומשהו נקודות, שאז הצרתי בסיור לאדריכל העיר וראש העיר".

כל הפסלים הם חדשים? נעשו במיוחד לטובת הפרויקט?
"כן. גם השניים של האמנים שכבר אינם בחיים – נעשו במיוחד על פי מודלים קיימים. עם הזמן התחלנו להדק את הרשימה, וכל אוצר עבד עם קבוצה של אמנים שיחד ניסו להתאים את הפסל המיועד לאחד הלוקיישנים שבחרנו".

כשמדברים על התאמות ללוקיישן, אפשר לציין למשל את "מגדלור" של הילה טוני נבוק, שהוצב ברחבה שמול תחנת הרכבת סבידור מרכז, ומשתלב באופן מעורר השתאות בסקייליין של המגדלים שמאחוריו; את "שערי כוכב" של נועה יפה שהוצב בכניסה לפארק המדרון ביפו וכמו מקבל את פני המבקרים (בפארק מוצבים שני פסלים נוספים מהפרויקט – של משה רואס ושל אפרת נתן); את "נבט" של הילה עמרם שכמו פורח מתוך המדשאה בחלקו המערבי של פארק המסילה, בסמוך לתחנת רכבת אליפלט, ועוד רבים שפרושים מצפון ועד דרום (ובעיקר, כאמור, בדרום ובמזרח).

הילה טוני נבוק, סבידור מרכז. צילום: רעות ברנע

נועה יפה, פארק המדרון. צילום: יעל צור

הילה עמרם, פארק המסילה. צילום: רעות ברנע

גם "פולה ודוד", הפסל של שירה זלוור בדמותם של ראש הממשלה הראשון ואשתו שהוצב לפני שבועיים בשדרות בן גוריון הוא חלק מהפרויקט, ולמרות שמדובר בפיסול ריאליסטי לכאורה, ברור לכל מי שצופה בו שהוא כזה שנוצר כאן ועכשיו, וכולל שיקולים אמנותיים ומרחביים מעבר לשיקולים ההיסטוריים ושיקולי ההנצחה (בין השאר העובדה שזלוור התעקשה לפסל גם את פולה, ולא רק את בעלה).

ואם כבר בחמידות עסקינן – הפסל הכי חמוד (בעיניי לפחות) הוא "הישנים" של יעל פרנק, שהוצב בשדרות שאול המלך סמוך ליציאה מתחנת הרכבת הקלה, ובו שני חתולים (היצורים האלה שבאמת שולטים בעיר) עשויים ברונזה, מתחרדנים בשמש על פדסטלים ענקיים שעל אחד מהם כתוב "כן" ועל השני "לא". במקרה הזה הספיקו כמה שבועות עד שמישהו החליט שמאוד חשוב לו להפוך אותם להצהרה פוליטית – ובשבוע שעבר הם רוססו כל אחד מהם בספריי כשמתחת ל"כן" ו"לא" כתבו מילה אחת נפיצה – ביבי.

זה כמובן עניין שנלקח בחשבון שכמציבים כל עבודת אמנות במרחב הציבורי, והעניין טופל במהירות, בתקווה שלא ישנה – לא שם ולא על כל פסל אחר. כי הצהרות פוליטיות אפשר להצהיר בהרבה דרכים אחרות, לא חייבים להרוס יצירות אמנות בשביל זה (לתשומת לב שופכי המרקים על עבודות בלובר ועוזריהם).

שירה זלוור, שדרות בן גוריון. צילום: כפיר סיון

מחמוד קייס, כיכר יהודה הימית. צילום: יעל צור

גל מלניק, פארק שתולים. צילום: יעל צור

לפרט על כל 30 פסלים שונים יהיה מעט קשה, אבל בקרוב, כשתופץ המפה תוכלו לקבל אינפורמציה ממוקדת על כל אחד מהם. לצד כל אחד מהפסלים החדשים גם יוצב בשבועות הקרובים ברקוד שבסריקתו תוכלו לקבל עוד פרטים על הפסל, על האמן.ית ועל הסיפור שמאחוריו ובעתיד הם יקבלו גם מעמד של אוסף תחת השם "אבץ" – אמנות במרחב הציבורי.

רק נספר שבין אלה שעוד צפויים להיות מוצבים בחודשים הקרובים נמצאים פסלים של אדם יקותיאלי (שאתם אולי מכירים כ-know hope) בגן התקווה; של סיגלית לנדאו בפארק דרום (כן, גם אותי זה הפתיע שעדיין לא קיים פסל של סיגלית לנדאו במרחב הציבורי בעיר – אבל בקרוב יהיה); של גל ויינשטיין ברחוב תובל ועוד. בינתיים צאו להסתובב (ברגל, כמובן), וניפגש ליד הפסל של ליאורה קפלן? סי יו ד'ר.

ליאורה קפלן, רחוב יהודה הלוי – חניון הדר. צילום: יעל צור