מבאר המשאלות ועד הקלפי: הפצ'ה קוצ'ה ה-26 הגיעה בדיוק בזמן
שנה וחצי סוערות התנקזו להיכל התרבות בפצ'ה קוצ'ה ה-26. בין קעקועים, אייטיז, שירה של נסראללה ובאר משאלות בכיכר הבימה, קיבלנו 6 דקות ו-40 שניות של פאן ותזכורת חשובה: האמנות כאן כדי לעזור לנו לעכל את המציאות - וב-27 באוקטובר גם נוכל לשנות אותה
שנה וחצי עברה מאז הפצ'ה קוצ'ה הקודמת. שנה וחצי שקרו בה כמות אירועים שיכולים להזין חצי מאה במדינות אחרות, אבל בישראל כמו בישראל, כל יום הוא כמו חודשיים ומי בכלל זוכרת איפה היינו לפני שנה וחצי. אז אני אזכיר: לפני שנה וחצי עוד היו 59 חטופים בעזה, לא הכרנו את הצליל המחריד של התרעה קיצונית ומי בכלל חשבה שנחיה ונזכה לעבוד עם קלוד קוד.
ביום שני בערב התכנסו שוב אלפי אנשים, בשני סבבים, באולם הגדול של היכל התרבות, לפצ'ה קוצ'ה ה-26 במספר – אירוע שבתכנון המקורי היה אמור להתקיים במרץ האחרון, אבל אם תצליחו להפעיל את החלק שאחראי על הטיימליין במוח שלכם, אולי תזכרו איך בילינו כולנו את מרץ האחרון.
את הפצ'ה קוצ'ה הביאה ארצה מיפן בשנת 2007 ענת ספרן, ומאז היא ושותפה לאופרציה, איתי מאוטנר, ממשיכים לשבור שיאים. גם הפעם הכרטיסים נחטפו בתוך שעתיים מרגע פתיחת המכירה – אולי גם כי הם זולים יחסית (80 שקלים לאדם), אבל גם כי כולן כבר יודעות שאם הן לא ירכשו מהר – לא יישאר להן.
כמו ב-25 הסיבובים הקודמים של הפצ'ה, שגדלה עם השנים לממדי ענק, עלו בזה אחר זה על הבמה מציגים ומציגות מתחומי התרבות השונים, וחלקו את משנתם בזמן קצוב של 6 דקות ו-40 שניות. אחד הדברים שהפצ'ה לימדה את הישראלים, ואולי גם את כל השאר (היא מתקיימת היום ביותר מ-1,300 ערים בעולם), הוא שלא צריך לחפור יותר מדי כדי להעביר מסר. כשהיא התחילה את דרכה, שש דקות וארבעים שניות נחשבו זמן קצר. היום, כשאנחנו רגילים לקבל את כל האינפורמציה שדרושה לנו ב-25 שניות גג, הן נחשבות לפרק זמן מכובד שאפשר להגיע בו לפרטים ולעומקים.
בפצ'ה קוצ'ה, אולי קצת כמו בתערוכות בוגרים, יש כמעט תמיד הכל מהכל. יש דוברים ודוברות מכל תחומי התרבות – המיינסטרימית ועד האיזוטרית, כאלה שמי שמסתובבת וצורכת תרבות כנראה תכיר וכאלה שהיא תיתקל בהם לראשונה. בשנים האחרונות התווספו לזה כמובן גם דוברים ופרויקטים שאנחנו מכירים וירטואלית, מהרשת – שקמים לתחייה ועולים בפעם הראשונה על במה (ועוד איזו במה).
את הערב פתחה מיקה שפר, עם פיצ' שהוקדש לאביה, צלם האוכל המנוח נלי שפר, וליחסים האמנותיים שפיתחה איתו – דווקא אחרי מותו. אלה היו כמה דקות מתוקות של נוסטלגיה, אסתטיקה אייטיזית לפנים, וגם כאלה שהבהירו למי שהגיע רעב לאירוע שבשנה הבאה כדאי לחשוב על זה מראש (אגב, גם על ג'קט. הרגתם עם המזגן).
אחריה עלו, דיברו, שרו, ניגנו ושיתפו. המקעקע עומרי גולדזק הראה כמה יפות יכולות להיות אותיות, בטח כשהן מצוירות על הגוף. צמד האמנים נוי ותמיר העלו על פני השטח, דרך האמנות האינטנסיבית והמטרגרת שהם יוצרים, את כל החרא שאנחנו מתמודדים איתו ביומיום. המוזיקאים אולי דנון ויונתן בלומנפלד גילו שגם הרודנים הגדולים ידעו לכתוב שירה (ואיזה יופי של דבר הם עשו ממנה). האמנית אפרת גורן יצרה לעצמה ספר תורה חדש ונשי. הצלמת טלי רצקר והיחסים שלה עם אמא שלה היו כנראה המרגשים (והיפים) ביותר על הבמה באותו ערב. המאיירת גלי שרף מצליחה באמצעים מינימליסטיים מאוד לתאר סיטואציות קשות ומצחיקות (וכאלה שהן גם קשות וגם מצחיקות – כי זה מה שזה). ואיתן כהן ומורן מורדי, שקשה להגדיר אותם במילה אחת, סיפקו את ההפוגה הקומית והמקורית שכולנו כנראה היינו צריכים.
את הערב, שעבר לפחות לי במהירות שיא, סיימה קמילה – מוזיקאית ילידת אזרבייג'אן, שהעלתה לבמה מקהלת נשים גדולה וצבעונית שנתנה שואו מושקע עם מסורות אזריות עתיקות, ביטים עכשוויים וקולות יוצאי דופן.
כמו באירועים קודמים, גם הפעם יצאה הפצ'ה (קצת) החוצה מגבולות האולם הגדול של היכל התרבות, הפעם אל בריכת ההשתקפות בכיכר הבימה הסמוכה, שעיצב דני קרוון. על הבריכה הוקרנו בלופ טקסטים עם משאלות שהגיעו ישירות מקהל הצופים והצופות, באמצעות סריקת ברקוד, ואם נאמין ממש חזק – אולי הן גם יתקיימו.
אחוז ניכר מאותן משאלות, וגם אחוז ניכר מהתוכן של מי שעמד על הבמה באותו ערב, היה קשור לכל המציאות הזו שנמצאת סביבנו תמיד, אבל בעיקר בשנים האחרונות. מקעקועים טיפוגרפיים לזכר בתים שנחרבו ועד מיניאטורות קרמיות בעקבות מעצר בהפגנה, מהטקסטים הליריים של נסראללה ועד צעקת הנשים שמחכות לבניהן שישובו מהקרב.
בהשוואה גסה, מצבנו היום לעומת מצבנו לפני שנה וחצי, בפצ'ה קוצ'ה הקודמת, הוא אולי טיפ-טיפה יותר טוב. אבל כולנו יודעים הרי שהכל יחסי, ושכל רגע דברים יכולים להתהפך. וכמו באירוע של לפני שנה וחצי וכמו בכל אירוע במהלך השנים האחרונות – האמנות לא נמצאת שם כדי להשכיח. היא נמצאת שם כדי לעזור לנו לעבד, לעכל ולהתמודד. ובואו, גם עכשיו יש לנו עם מה. וכמו שהזכירו כמה מהדוברים באותו ערב – היא נמצאת שם גם כדי להוכיח לנו שהיא יכולה לשנות, ושגם כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות את זה בעצמנו – ב-27 באוקטובר.