אחרי שש שנים של מכות בלתי פוסקות, עולם התרבות הישראלי סופג במלחמת איראן הנוכחית מהלומה מוחצת וכבר כמעט חודש שאין כאן הופעות, אין כאן סרטים, אין כאן אירועים, פסטיבלים נדחים ועל אורחים מעניינים מחו"ל בכלל אין מה לדבר, ועשרות אלפי העובדים בענף מוצאים עצמם שוב מובטלים עם אפס תמיכה ממשלתית. עכשיו תוסיפו לזה עוד בשורה מבאסת: אין פצ'ה קוצ'ה.

>> בפעם המי יודע כמה: שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה
>> 7 סיבות שבגללן "השעשועון של גבע אהרון" הוא התרופה שלכם לדיכאון

בהודעה שפורסמה ברשתות החברתיות נמסר מטעם פצ'ה קוצ'ה כי האירוע השנתי שאמור היה להתקיים בשבוע הבא (30.3-29.3) מבוטל כצפוי, ובשלב זה אין מועד חדש לקיומו. בשנתיים האחרונות, תחת ענני מלחמת שבעה באוקטובר, הפך הפצ'ה קוצ'ה מאירוע טרנדי וכיפי לאחד מאירועי התרבות החשובים והמרגשים בישראל תוך שהוא מתכתב באומץ עם המציאות המדממת, וביטולו בגלל המלחמה מסמן את עומק המשבר בעולם התרבות הקורס שמותקף גם מבית על ידי הממשלה.

"ובחלומנו… הכל ממש נייס. הפצ'ה מתקיים במועד המתוכנן, הקהל הגדול ממלא את היכל התרבות, המציגים מצחצחים את המצגות שלהם והלב מתמלא בהשראה", כך נכתב בפוסט. "במציאות – אנחנו בקושי ישנים (ולכן חולמים פחות), עולים ויורדים ממקלטים, מבכים את הסיטואציה ואת העתיד השברירי שלנו ושל האזור כולו ונאלצים לדחות את הפצ'ה קוצ'ה שלנו. למתי? עדיין לא ברור. יותר מדי דברים מעורפלים כרגע. ואף על פי כן – נוע ננוע ואנחנו ממשיכים לחלום. מבקשים לדמיין (ולברוא) לכולנו מציאות אחרת, מלאת שלום ובת השגה. כאשר יתבהרו העניינים והעננים הקודרים המרחפים מעל – ניידע אתכם במועד החדש. עד אז, שמרו על עצמכם, נסו לנשום המון ופזרו כמה טוב שאתם רק יכולים".

אירועי הפצ׳ה קוצ׳ה מתקיימים בלמעלה מ-1,500 ערים שונות ברחבי העולם, והפצ׳ה קוצ׳ה בתל אביב הוא כיום הגדול בעולם. מדי שנה מצליחים איתי מאוטנר וענת ספרן למלא את היכל התרבות ארבע פעמים בתוך יומיים ולהציג ליינאפ מגוון של תשעה יוצרים מרתקים המציגים את עבודתם בשש דקות וארבעים שניות. הפורמט הייחודי שנולד בטוקיו הגיע לישראל ב-2007, ומאז הלך והתפתח לכדי תופעה מקומית ייחודית בפני עצמה. נמתין לשובם ונעדכן.

• מלחמת איראן
• פצ'ה קוצ'ה
• ❤ תרבות
• איתי מאוטנר

הלם קל עד בינוני בזירת התרבות הישראלית: איתי מאוטנר, המנהל האמנותי המבריק של פסטיבל ישראל בארבע השנים האחרונות (יחד עם מיכל ואעקנין), פורש מתפקידו. במקביל אליו פורש מתפקידו גם מנכ"ל פסטיבל ישראל ב-11 השנים האחרונות, איל שר. יחדיו הם הצליחו להפוך את פסטיבל התרבות הגדול והחשוב בישראל ממבצר אליטיסטי של תרבות גבוהה לפסטיבל נגיש, כיפי ורלוונטי, מבלי להתפשר על איכויותיו האמנותיות ועל מרכזיותו בשדה התרבות המקומי.

>> המהפכה לא תשודר: רוצים לשמוע שירי שלום? חפשו אותם באינדי
>> סקורסזה עושה בית ספר: לראות את הקולנוע מתוך עיניים של גאון

החדשות הטובות הן שהפסטיבל נשאר בידיים טובות, כשאת מאוטנר תחליף האוצרת דפנה קרון כמנהלת אמנותית לצידה של ואעקנין (עימה כבר שיתפה פעולה בפסטיבל "מקודשת" הירושלמי), ואילו את שר יחליף אורי ועקנין, שהיה המפיק הראשי של פסטיבל ישראל בשנים האחרונות. לתפקיד המפיק הראשי החדש של הפסטיבל מונה המפיק המנוסה אורי גליקסברג.

בפוסט אישי בפייסבוק הסביר מאוטנר ש"אני עוזב כי נגמר לי האוויר. כי החמצן אזל. כי השנתיים האחרונות והתכנים בהן עסקנו הותירו אותי דואב וכואב. כי אני צריך לנוח. כי אני רוצה להיות עם המשפחה, החברים והחיים הנוספים בקשר יותר קרוב. כי אני רוצה להיות יותר בים, כי אני ממש רוצה לא לדעת ולראות לאן החיים ייקחו אותי", והוסיף כי "אני גאה במה שיצא לנו מהידיים ומהלב. יחד עם השותפה המופלאה מיכל ואעקנין, שאין עליה בכל העולם הזה בכלל (אתם מוזמנים לחפש – לא תמצאו), נוצרו רגעים שמשלבים מחאה, תוכחה, עצבים לצד אמפתיה, רוך והקשבה".

בהובלתם של מאוטנר, ואעקנין ושר, שינה פסטיבל ישראל את מהותו ואופיו והפך מפסטיבל אוצר שמארח את עילית היצירות מהארץ ומהעולם לפסטיבל יוצר שמנסח עמדה ומקדם יצירה חדשה. במקביל הוא הפך אקטואלי, רלוונטי, תקשורתי ונועז יותר בתגובותיו האמנותיות למציאות הסוערת שמסביב, יצירות שלא היססו לגעת בכאב ובפצעים הטריים של החיים בישראל. בשנתיים האחרונות אף יצא פסטיבל ישראל ממבצרו בירושלים אל ישובי הדרום והצפון שספגו את מירב האש במלחמה.

"נפלה בחיקנו זכות גדולה לעשות עשייה אמנותית משמעותית ונחושה, לקדם ערכים של רב תרבותיות, סובלנות וקבלת האחר, להניף גבוה גבוה את דגל חופש הביטוי באמנות, ולדמיין עתיד טוב יותר לכולנו", אמר המנכ"ל הפורש איל שר, שילווה את הפסטיבל עד למהדורתו הקרובה ביולי 2026. "אני מעביר את המוט לאורי ועקנין בהערכה עצומה, בהתרגשות ובסקרנות לקראת הפרק הבא של הפסטיבל בהנהגתו. שום דבר ממה שעשינו בארבע השנים האחרונות לא היה אפשרי ללא היצירתיות והכישורים של איתי ומיכל, היכולת להמציא קונספטים ולהפוך אותם למופעים, הרגישות האנושית, הירידה המוקפדת וחסרת הפשרות לפרטים, האחווה והשותפות. ברכותי לדפנה קרון, שמצטרפת כמנהלת אמנותית שותפה לצידה של מיכל ואעקנין, ולאורי גליקסברג, שמצטרף אלינו כמפיק ראשי, הפסטיבל בידיים נפלאות!".

• ❤ תרבות
• פסטיבל ישראל
• איתי מאוטנר

פצ'ה קוצ'ה, מאירועי האמנות הגדולים של השנה והאהובים ביותר בתל אביב, חוזר בעוד שבועיים למהדורת 2025 שלו (31.3-30.3, שני סבבים זהים בכל תאריך), ואם לא הזדרזתם לרכוש כרטיסים אז כדאי מאוד לדעת שהעסק כבר סולד אאוט לחלוטין, עוד לפני שנחשפה רשימת המשתתפים בו. ואם כך, זה הזמן לחשוף אותה במלוא הדרה.

>> נוסטלגיה אהובתנו: האיחוד של צעירי תל אביב הזכיר כמה אופטימיים היינו
>> חגיגות העצמאות: הזוכה הגדול באוסקר יוצא להציל את הקולנוע העצמאי

אחרי שבשנה שעברה ערכו האוצרים איתי מאוטנר וענת ספרןמהדורה מיוחדת מאוד של פצ'ה קוצ'השהתמקדה בחטופים, במלחמה ובטבח שבעה באוקטובר, חוזר ערב האמנות והיצירה המרתק אל היכל התרבות, וכמו תמיד יוזמנו אל הבמה תשעה יוצרים ויוצרות פורצי דרך, לכל אחד 6 דקות ו-40 שניות בדיוק להציג את עבודתו – לא שנייה יותר ולא שנייה פחות. המשותף לכולם? עשייה מקורית, מרתקת ומסקרנת שמרטיטה את המוח ומאתגרת את הלב.

אירועי הפצ׳ה קוצ׳ה מתקיימים בלמעלה מ-1,500 ערים שונות ברחבי העולם, והפצ׳ה קוצ׳ה בתל אביב הוא כיום הגדול מכולם. הנהירה הגדולה אל הערב האמנותי המסעיר מעידה, מעל לכל, שיש קהל אדיר, גדול וצמא לתרבות איכותית ושונה. לא מזיק גם שמתוך התפיסה שאמנות צריכה להיות נגישה לכולם, מחיר הכרטיס עמד על 60 ש"ח בלבד (אבל סולדאאוט, כמו שאמרנו). האירוע מופק על ידי חברת פאזה, שמלווה את הפצ'ה קוצ'ה מתוך אמונה ואהבה ליצירה המקומית, והוא פועל כארגון ללא מטרות רווח.

השנה, בהובלתם ובהנחייתם של מאוטנר וספרן, יעלו על הבמה אמנים, מעצבות, הפצ׳ה קוצ׳ה מביא אל הבמה אמנים, מעצבות, במאים, מוזיקאיות, צלמים, יוצרות מחול וכאלה שפשוט מסרבים להיכנס תחת הגדרה ברורה. בואו תכירו אותם ואת נימוקי האוצרים:

שונית פלקו זריצקי

"חפץ מעבר" הוא אחד המיזמים החברתיים האמנותיים שהכי קווצ'צ'ו לנו את הלב בשנה האחרונה. "חפץ מעבר" מגיע ביחד עם משפחות שחוו את הטראומה של השבעה באוקטובר, בחזרה לבתים השרופים שלהם ומבקש למצוא חפץ אותו הם ישמרו, יתקנו ו"ישיבו לחיים". שונית היא הצלמת של הפרויקט, מלווה משפחות ברגעים מאוד סדוקים שלהם ומוציאה פריימים שמספרים את הסיפור המורכב של כולנו בשנה וחצי האחרונות.

מורן סער

לסבתא של מורן, בת ה-92 יש המון זכרונות מילדותה בעיראק ועלייתה לארץ אבל אין לה צילומים. מורן הושיבה אותה במשך תקופה ארוכה מול שלל בוטים של ai שלמדו את סיפורה, את דמותה ואת מהותה. בעקבות כך יצרה מורן, עם חבריה הבוטים, אלבום צילומים מרהיב שמנסה להראות לסבתא כיצד הזיכרונות שלה נראים. סיפור מרגש ומכמיר לב על הימים של אז והטכנולוגיה של היום.

חואניטה כהן סמית'

אגדה מוזיקלית בת 93 שעדיין מנגנת, מופיעה וממשיכה לרתק ולשבות קהלים ברחבי העולם. במשך הקריירה הארוכה ומסועפת שלה היא עבדה עם השמות הגדולים בעולם הג'אז והצליח ליצור לעצמה מעמד אייקוני וייחודי. יחד עם זאת, חואניטה היא עדיין סוד שמור לחובבי הז'אנר (ולקוראי "טיים אאוט") וחשיפתה בפצ'ה קוצ'ה תביא אל קדמת הבמה את הכישרון הנדיר שלה ואת אישיותה הכובשת. הלוואי עלינו להיות ככה בגיל שלה.

ג'ונתן נוסן

תופעה שקשה להכניס לתוך מילים והיו רבים שניסו זאת בעבר. בחייו ויצירתו הוא משלב שלושה דברים עיקריים: מחקר אקדמי ביפן מטעם אוניברסיטת ברקלי היוקרתית, קדרות והתמחות בשיטות קדרות מסורתיות יפניות ו– (רול תופים) –נער גומי. בשלושת התחומים הללו ג׳ונתן מתמחה כבר שנים ארוכות ובכל אחד מהם הגיע להישגים יוצאי דופן. בשש דקות וארבעים שניות שלו בפצ׳ה קוצ׳ה ג'ונתן יכרוך את הכל יחד ויחבר את זה לאהבתו לאלוהים. כן, כן – נשבעים לכם שזה קשור ושהאיש הוא וואו.

טל ברדה

דוקומנטריסטית ייחודית שהמצלמה (והלב) שלה מופנים אל החלקים שרובנו מעדיפים לא להסתכל עליהם. זה נכון לגבי הסדרה המדוברת שלה אודות משפחת הפשע של יצחק אברג׳יל (תיק 512), נכון לגבי הסרט שלה על סוהרים בכלא צלמון. ונכון לגבי הסדרה האפית אותה היא יוצרת בימים אלה ממש, המספרת את סיפור התצפיתניות של צה״ל בגבולות ישראל בעשרים שנה האחרונות. בפצ'ה קוצ'ה ברדה תחשוף חלקים ואת הסיפור מאחורי "I shall not hate" – הסרט עטור הפרסים (שטרם שודר בארץ) על ד״ר אבו אל-עייש – הרופא מעזה שבנותיו נהרגו מאש כוחות צה״ל במבצע צוק איתן. הסרט עוקב אחרי האיש המרשים הזה, עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר וכמובן אחריו ומנסה להבין איך ובכלל האם אפשר לא לשנוא אחרי כל מה שקרה…

תמר שאוקי

נצר לשושלת משפחתית ענפה, מגוונת ומיוחדת: מצד אחד, סבא וסבתא שלה הגיעו מלבנון. שם הם היו זוג מוכר המופיע על הבמות החשובות ומתרועע עם הברנז'ה הלבנונית היצירתית. בשנות החמישים של המאה הקודמת הם ויתרו על הזוהר הלבנוני לטובת חיים בארץ והופעות קבועות בתוכניות המוזיקה בערבית ששודרו בערוץ 1 (כן, פעם היה מקום לתרבות ערבית בטלוויזיה הממלכתית). מהצד השני, הסבא שלה הוא הקריקטוריסט "זאב", חתן פרס ישראל, ניצול שואה הונגרי שלמרות כל הזוועות שנחשף אליהם בחיים עדיין היה הומניסט גדול והאמין בכל ליבו בשלום (ולראייה יונות השלום שזכו למעמד מיוחד ביצירה שלו). הוריה של תמר הם שוקי ודורית, שהחזיקו אי שם בשנות ה-70 את אחד הלהיטים הכי גדולים של המדינה – "גן נעול". לכבוד הפצ׳ה תמר תחשוף את השושלת הזו ותיצור עיבוד עכשווי ומלהיב לשיר המפורסם "סהרנין" – אחד הלהיטים הגדולים של של סבא וסבתא שלה.

ניב תשבי

הדימויים של ניב צבעוניים, לוכדי עיניים, מרוממי נפש. במבט עמוק יותר נחשפת האימה שנמצאת מתחתם. הצבעוניות הופכת למאיימת, הכמעט ילדותיות הופכת לסכנה והכל טבול בקו דק של הומור המהול בחשש פנימי. תשבי, אחד האמנים היותר פוריים במדינתנו, יעניק מבט פנימי עמוק ומהורהר על תהליכי היצירה שלו והמתח בין היופי לפראי. בנוסף יצר ניב במיוחד לפצ׳ה קוצ׳ה סיכת דש של פרח שהופיע באחת העבודות שלו. אם תרצו דם המכבים החדש או דווקא סמל לתקווה אבל כזאת שבאה עם צלקת. הסיכה תחולק לכל באי הפצ'ה.

שרה סיגל

היא מתבוננת כבר כמה שנים טובות מבעד לחלונה הענק שברחוב אגריפס בירושלים. מהחלון נשקף העולם החיצוני המעיד על עולמה הפנימי של המתבוננת. את ערימות חומר הגלם שהיא צילמה לאורך שנים ואת ההבנות/ההערות/המסקנות שלה על החיים היא מכניסה לתוך 6 דקות וארבעים שניות המצליחות לנוע בקלילות בין רגעים קומיים, לצילומים מפתיעים ולסודות כמוסים על עצמה ועלינו.

אריאל קוצר

ירושלמי, מעצב, חוקר ואמן AI, חי ונושם דימויים מאז שהוא זוכר את עצמו. אחרי קריירה ענפה במיטב משרדי המיתוג והפרסום – מניו יורק ועד תל אביב – הוא מצא עצמו נשאב לעולם הבינה המלאכותית, והפך אותו למגרש משחקים יצירתי. הוא מציג תערוכות, משתתף בפסטיבלים ומדבר על AI לא כתחליף לאומן, אלא כשותף ליצירה, שיכול להפתיע ולרגש. במקום לנסות לשלוט בתוצאה, אריאל נוקט בגישה של “Non-Prompting” – מינימום הנחיות, מקסימום חופש למכונה. זה מוביל אותו למקומות לא צפויים, לפעמים אפילו נבואיים. בעבודותיו הוא בוחן איך AI יכול לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, לשחק עם זיכרון ורגש, וליצור חוויות שהן יותר מתמונה על מסך. בפצ׳ה הוא יחשוף תהליכי יצירה ויעשה ניסוי חברתי אמנותי משותף עם 2500 איש בקהל.

• ❤ תרבות
• פצ'ה קוצ'ה
• היכל התרבות
• איתי מאוטנר

בשבועות האחרונים אני מתרגל טקס בוקר חדש. אני ניגש למסקינגטייפ שנמצא במגירה השמאלית במטבח. לוקח טוש (בכל יום מנסה צבע אחר) וכותב שלוש ספרות. היום למשל כתבתי את הספרות 333. אח"כ אני מדביק את המסקינגטייפ הכתוב על החולצה שלי, במקום בולט. למען ייראו. בשביל שלא אשכח. בשביל שלא אתרגל.

>> אמא של אוריה ריקרדו ז"ל, מנרצחות נובה, נאבקת כדי לחיות // טור אישי
>> החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. עם המוות כבר נתמודד // טור אישי

הנטייה לשכוח או להדחיק היא גדולה. הסיפורים על 333 ימי המלחמה, השבי וההרס הנוראי, כאן ושם, קשים מנשוא. מסביב יש שגרת מלחמה ועד כמה שהביטוי הזה נורא – הוא מפתה. יש בי חלקים שרוצים להפנות מבט מ-333 הימים אל עבר מציאות שקורצת לי (כמעט) מכל בית קפה ומוסד תרבות. כולנו התרגלנו לשתות קפה טוב של בוקר כאשר העיניים של החטופים מביטות עלינו מהפסוטרים שתלויים סביב. אני לא מאשים. אני נאבק. בעצמי. בנטייה לשכוח, בעייפות מללכת להפגנות, מהרצון ליצור "בועות אוויר תרבותיות", מהבקשה לנוח בבית, לברוח מהחום, להתמכר למזגן.

בזמן שאני כותב את המילים הללו הימים חולפים, הכאב מתעצם וההבנה שהאחריות לשינוי מוטלת עלינו רק גדלה. אני מזמין אתכם לבוא לפסטיבל, לקחת חלק, לצאת לרחובות, להרים את הקול שלכם, לא להסתכל הצידה, לא לעמוד מנגד, לא לשתוק

אבל החלטתי שלא. הבנתי עמוק פנימה ששתיקה, שבדרך כלל נחשבת כפעולה פאסיבית, היא למעשה פעולה אקטיבית. שהשתיקה שלנו מאפשרת את הזוועות שסביב. שהשתיקה שלנו מסוכנת. ממיתה. מחסלת. אני לא באמת יכול להביט מהצד ולראות את המדינה שוקעת. אני לא יכול רק לצקצק או להתעצב או להצטער. אני חייב לפעול.

החלטנו ליצור את פסטיבל ישראל 2024 תוך מבט עמוק אל תוך הבור בו כולנו נמצאים. הזמנו אל הבמות שלנו יוצרים מיוחדים שנוגעים בפצע. קחו למשל אתרועי יוסף, מחזאי צעיר ששהה 60 יום כמילואמניק במחנה "שורה". המשימה שלו הייתה: לזהות גופות מהטבח. במשך המון שעות ביום הוא ישב באוהל לבן גדול ובזה אחר זה נכנסו אלונקות צבאיוות עם גופות עליהן. רועי והצוות שהיה עימו חיפשו סימנים מזהים על מנת שיידעו איפה לקבור אותם. בכל כמה שעות רועי יצא החוצה מהאוהל, פתח מחשב וכתב את אשר ראה ושמע. כתב בשביל להתמודד. כתב כי הוא הבין עמוק פנימה ש"בשביל לקבור משהו צריך לדעת מה הוא" (ציטוט מהמחזה).

זה נכון ברמה הכי פרקטית של המשימה אותה ביצע, זה נכון ברמה המוטיבציה שהניעה אותו לכתוב את המחזה וזה נכון ברמה היותר גדולה של החיים עצמם – בשביל לקבור את הטראומות ואת כאבי החיים שלנו – אנחנו חייבים לדעת ולהכיר אותם. "שורה" הוא מחזה פיוטי לשבעה שחקנים שמגלמים את הדמויות ששהו בבסיס הצבאי. רועי יוסף כותב בצורה עדינה, כמו משק כנפי פרפר, כמו עננים שחולפים בשמיים, כמו ליטוף אמהי מנחם. הוא יעלה רק פעם אחת אצלנו בפסטיבל ואחר כך ימשיך לרוץ עם השותפים שלנו להפקה בתיאטרון "תמונע" הנפלא.

קחו למשל אתנוגה פרידמן, שב-7.10 קיבלה את התואר המפוקפק "אלמנת צה"ל" ומאז היא מתמודדת: עם הכאב, עם חוסר המוכנות ליישר קו עם הקונצנזוס הישראלי, עם ציפיות של החברה סביב, עם הילדים, עם עצמה. הזמנו אותה לפסטיבל. ההזמנה היתה פתוחה. נוגה בחרה ליצור את "בלעדייך איתך" – מופע מוזיקלי שיעלה בבכורה עםדניאל סלומון ומקהלת גיא בן הינום. שילוב של מילים ומנגינות שהיא כתבה במהלך ה-328 ימים שעברו.

קחו למשל אתטליה דנציג. עד ה-7.10 היא היתה נערה שחלמה על קריירה מוזיקלית. למדה בכל מיני מסגרות מעולות, שיחררה כמה יצירות שלה, החלה לאסוף קהל שאוהב אותה. בשבת ההיא נפל על המשפחה שלה אסון כבד והמוזיקה הפכה להיות מפלט. אי של שפיות. כלי להחלמה. בפסטיבל שלנו היא (ועוד 4 יוצרים צעירים ומוכשרים במיוחד מהדרום והצפון) יחברו אל מקורות ההשראה שלהם לערב חד פעמי שינגן את הפסקול של התקופה. ברי סחרוף, קרולינה, אלון עדר ועלמה גוב יצטרפו אל הצעירים וייתנו להם רוח גבית, קול שני ועזרה בדרך.

קחו למשל אתיניב שנצר,אמן סאונד ירושלמי שחווה יותר מידי פעמים הדי פיצוצים של טילים שנורו עלינו. בחודשים האחרונים הוא אסף את חתיכות המתכת האימתניות הללו ובסטודיו שלו עשה בהן טרנספורמציה – מכלי נשק לכלי נגינה. העבודה הזו תוצג כתערוכה בשדרות, העיר הכי מטווחת בישראל. כלי הנגינה ייתלו בחלל והקהל יוזמן להסתובב לידם, לשכב מתחתם ולחלום שיום אחד אלה יהיו הסאונדים של העיר.

קחו למשל אתוולקר גרלינג,צלם גרמני שהפרקטיס האמנותי שלו הוא ללכת מאות קילומטרים ברגל ועל הדרך לפגוש אנשים. גרלינג מתחיל לדבר עימם וברגע מאוד מסוים הוא מצלם אותם במלצמה אנלוגית, ואחר כך כורך מזה פליפבוק – שזה כמו אנימציה אבל אנלוגית. את הסיפורים והפליפבוקים הוא מעלה על הבמה: מספר את הסיפור של מושאי הצילום ומראה את הפליפבוק. לפסטיבל שלנו השנה הוא יוצר גרסה מיוחדת: פעמיים הוא ביקר כאן (בזמן שאף אחד לא באמת רצה לבוא לפה). לקחנו אותו סביב. הראנו לו את אשר קרה. הפגשנו אותו עם נפגעים, מצילים, לוחמים וחולמים. הראנו לו את השסעים שיש כאן, את אי הלכידות, לצד מקומות מרגשים במיוחד של אחדות ועזרה הדדית. מכל זה הוא יצר מופע. חדש. מהניילונים. מופע שמאפשר מבט בין לאומי עלינו כחברה ברגעים הכי סדוקים שלנו.

ויש עוד. שרשרת של יוצרים שהכינה סוללת תגובות אמנותיות לבור בו כולנו נמצאים.ובזמן שאני כותב את המילים הללו הימים חולפים, הכאב מתעצם וההבנה שהאחריות לשינוי מוטלת עלינו רק גדלה. אני מזמין אתכם לבוא לפסטיבל, לקחת חלק, לצאת לרחובות, להרים את הקול שלכם, לא להסתכל הצידה, לא לעמוד מנגד, לא לשתוק.
>> איתי מאוטנר הוא המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל יחד עם מיכל ואעקנין

• ❤ תרבות
• יוצרים כותבים
• פסטיבל ישראל
• שבעה באוקטובר
• איתי מאוטנר
• טור אישי