תעשיית הטלוויזיה בישראל היא בדיחה. לא בדיחה מהסוג המצחיק

תעשיית הטלוויזיה בישראל היא בדיחה. לא בדיחה טובה מהסוג שגורם לכם לצחוק בקול רם מול "ארץ נהדרת" או "היהודים באים", גם לא בדיחה עצובה כמו תוכנית האקטואליה של איילה חסון. סתם בדיחה שחוקה וטרחנית שכבר מזמן אינה מצחיקה איש ואין סיבה לספר אותה. ובכל זאת, מדי שנה מתכנסים כל תעשייני התוכן כדי לספר אותה בטקס חגיגי. הם קוראים לזה "פרסי האקדמיה לטלוויזיה".

זה היה ערב נעים ונחמד במרכז דוהל שבשכונת התקווה. יניב ביטון נתן הנחייה ברמה של טקס האוסקר, כל בכירי עולם הטלוויזיה הישראלי התלבשו יפה, ותאגיד השידור הציבורי קטף 32 מתוך 42 פרסים שהוגשו במסגרת התחרות. בואו נחזור על הנתון הזה: 32 פרסים הלכו לכאן 11, 10 פרסים לכל שאר גופי השידור בארץ. זה כמובן הישג מדהים לאנשים המצוינים שאחראים על תוצרי המסך של השידור הציבורי, אבל יותר מכך זו קריסה מוחלטת של כל השאר והוכחה מוחצת למה שאנחנו טוענים מזמן: אין תעשיית טלוויזיה בישראל.

הנתונים מדברים בעד עצמם: קשת 12 ורשת 13 נטשו את היצירה המקורית כמעט לחלוטין, HOT ו-yes הולכות ודועכות ומתקשות להפגין תעוזה יצירתית כמו בעבר, ותוכניות האולפן כה דלות תקציב שבקיצוץ הבא פשוט ישלחו את המגישים לעמוד מתחת לבית שלכם ולצעוק את כותרות היום. בקטגוריות היוקרתיות יותר של התוכן המתוסרט, כאן 11 התחרתה בעיקר בעצמה. קשת ורשת בקושי הצליחו להציג מועמדים. ככה זה כשלא עושים טלוויזיה.

רוב האנשים שמייצרים את התוכן שמתרוצץ על המסכים שלכם עובדים קשה מדי, מרוויחים מעט מדי ולא מקבלים מספיק קרדיט על עבודתם. הפרסים מגיעים להם. הטקס, שהפעם הצליח לא להיראות כמו חלטורה של הערוץ הקהילתי, מגיע להם גם הוא. אבל המציאות העגומה היא שאין בטלוויזיה שלנו הרבה מה לחגוג, והתחרות בין גופי השידור ובתי ההפקה שאמורה לייצר מתח ודרמה סביב הזוכים פשוט אינה קיימת, ולכן יש בטקס הזה על פי רוב אפס עניין ציבורי, והשנה עוד פחות מתמיד.

כבר הרבה שנים שעושים כאן סדרות טובות מאוד, יצירות דוקו ברמה עולמית גבוהה ותוכניות אולפן שמוכיחות שאפשר לעשות טלוויזיה מעולה באפס תקציב (אהלן רוני קובן), אבל "התעשייה" אינה מתפתחת, כל הסימנים מעידים שהיא אפילו מתכווצת – פחות סדרות, פחות דוקו, פחות ניסיונות נועזים להמציא את הגלגל מחדש, פחות תקציבים להפקות – וגם התקווה הגדולה להפוך למעצמת תוכן עולמית שתוכל להחזיק את הענף הולכת ודועכת. 

הגענו לנקודה שבה אי אפשר ולא כדאי לשקר לעצמנו: כשל השוק של הטלוויזיה בישראל איתנו כבר יותר מ-20 שנה (תקציבי הפרסום שמושקעים במדיה הם כ-20 אחוז מהמקובל בעולם המערבי, בעיקר בגלל הריכוזיות במשק וקרטל פרסום חזק), אף אחד לא מטפל בכשל הזה, ולכן אין גם שום סיבה להניח שמצב המסך העברי הולך להשתפר. 

הטקס ששודר אתמול חשף שלא במתכוון את העובדה הכואבת שלמעשה, המצב של "התעשייה" רק הולך ומחמיר. במצב הנוכחי אפשר לגמרי לקרוא לו "טקס האקדמיה לפרסי כאן 11", וכל מה ש"התעשייה" יכולה לעשות זה להמשיך ולספר את הבדיחה הזאת לעצמה. אף אחד לא צוחק.