סוף עידן השופרות: 6 מחשבות על תפקוד התקשורת בפרשת פגסוס
אלה הם ימים משונים שבהם כל מה שאמרנו על הכיבוש, על המשטרה ועל התקשורת מתגלה כמדויק, אבל מי שמנסה לעשות מזה עכשיו הון פוליטי, תקשורתי ומשפטי הוא הגורם לכל מה שאמרנו על הכיבוש, המשטרה והתקשורת. אם צדקנו לאורך כל הדרך, מה הסיכוי שאנחנו טועים עכשיו?
1. אלה ימים משונים. כל מה שתמיד אמרנו על המשטרה מתגלה כמדויק. כל מה שתמיד אמרנו על זליגת אמצעי הדיכוי של הכיבוש אל תוך מדינת ישראל מתגלה כמדויק. כל מה שתמיד אמרנו על יכולות הסייבר של המדינה ועל השימוש בהן נגד אזרחים מתגלה כמדויק. ועדיין מדויקים מכל הם הדברים שאמרנו על בנימין נתניהו ועוזריו בתקשורת: מטרתם היא לייצר כאוס מוחלט ואובדן אמון טוטאלי בכל מערכות המדינה וסיטואציה שתאפשר לו להימלט מהדין. חייבים להודות שבינתיים הולך להם לא רע, ואם צדקנו לגבי הכל מה הסיכויים שאנחנו טועים לגבי נתניהו?
2. פרשת פגסוס, נכון לשלב זה, היא עוד רגע עגום בתולדות העיתונות המשודרת בישראל. החשיפה של "כלכליסט" ותומר גנון תפסה את מהדורות החדשות לא מוכנות ולא מיומנות, ללא יכולות של ממש להנגיש את הציבור לסיפור, כשמשבוע לשבוע מתברר היקף הדרמה והיקף הניתוק ממנו של מערכות האקטואליה בערוצים המסחריים. כוכבי המהדורות לא הצליחו להביא בשבועות האחרונים פולו-אפים משמעותיים לחשיפה, לא הצליחו לשפוך אור חדש על הפרשה ולרוב כשלו אפילו בניסיונותיהם השטחיים לפרשנות. הסיפור הכי גדול של העשור ואין להם כמעט מה להוסיף. אפס בעיתונות.
3. שאלה אחת מרכזית הייתה צריכה להעסיק את כל תוכניות האקטואליה: מי נתן את ההוראה ומדוע הוא אינו בחקירה משטרתית אינטנסיבית החל מהשבוע שעבר. התשובה היא שאנחנו יודעים מי היו יכולים לתת את ההוראה. זו רשימת חשודים מצומצמת מאוד. בראשה עומד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, יחד עם השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן, והמפכ"ל ששניהם מינו כדי שיביא את השב"כ לבתיהם של האזרחים, רוני אלשיך. אחד משלושתם או שלושתם. והעיתונות המשודרת אינה שואלת ואינה עונה.
4. למהירות שבה סייעניו של נתניהו בתקשורת הפכו את פרשת פגסוס לסיבה ברורה ומיידית לביטול משפטו יש אפקט של קומדיית סלפסטיק. היה כמעט קסום לראותם נזעקים ונחפזים לדרוש ועדת חקירה רק כדי לגלות שנתניהו מתנגד לה, מסיבות שבוודאי ברורות לו, ושעכשיו הם צריכים להסביר שבעצם צריך משהו אחר. אבל אין כאן שום דבר מצחיק. בהנחה שהסיפור של תומר גנון יצוק בפלדה – בינתיים לא ראינו ראיות טכניות ולא שמענו עדויות – אז מדובר בפגיעה אנושה בדמוקרטיה שפוגעת בשמאל ובימין כאחד. היחיד שיכול להרוויח מהסיפור הזה הוא נתניהו עצמו: פעם אחת מהשימוש בטכנולוגיה נגד יריביו, פעם שנייה מהשימוש בה כדי לקדם את ענייניו בעולם ופעם שלישית – גלידה – את השימוש בה כדי לזהם את ההליך המשפטי נגדו. הפשע המושלם.
5. אם העיתונות הישראלית הייתה מעט יותר עירנית, היא הייתה מתחילה לרחרח מה בדיוק עושה הממשלה עם חברות כמו NSO ובלאק קיוב ומה הסיכוי שהיא מפעילה אותן רק בחו"ל ובשטחים ולא בתוככי ישראל. והיא הייתה מגלה, כמו כל אקטיביסט מתחיל, שהסיכוי שהמדינה ומוסדותיה אינם מפעילים נשק סייבר נגד אזרחים נמוך להפליא ומעורר תגובות כמו "פחחחח". עיתונות עירנית הייתה שואלת אולי למה עברו שלושה שבועות מאז החלק האחרון בתחקיר "כלכליסט" ועד לחלק הנוכחי, מה פשר החלוקה הזאת, מי מנווט את זרם המידע והאם זה קשור גם לזהות בעליו של העיתון שנאשם בפרשת תיק 2000. עמית סגל לא יכול לשאול את השאלה הזאת כי הוא מקבל מהנאשם משכורת, אבל הוא בכל זאת יושב באולפן ומלרלר מהמהומי ליבו ומדמיין שלא רואים את החוטים שמושכים בו. כמה עצוב.
6. ואם יש משהו שאפשר ללמוד מהימים המשונים האלה זה שהגיעה שעתם של העיתונאים הגדולים באמת. אלה שמביאים את הסקופים, חופרים מתחת לאדמה, פורשים רשת מקורות ושומרים על הדמוקרטיה. מי שיושבים באולפנים ומקשקשים על עניינים שבהם אינם מבינים דבר, אותם אנשים שהגנו בחירוף נפש על מינויים של אלשיך ומנדלבליט בידי נתניהו כשחשבו שזה ישרת אותו, פועלים למעשה למען אינטרסים עלומים ונגד האינטרס הציבורי והדמוקרטי. הם אינם ראויים להיקרא עיתונאים. ואלה הימים שבהם נבדלים העיתונאים מהשופרות. יכול להיות שבאמת תם עידן.