אחת התלונות על "התגלית" של סטיבן ספילברג שיצא בשבוע שעבר, היא שהסרט לא מחובר לעידן הרשתות החברתיות שבו אנו חיים, ולמרות שהוא מתרחש לכאורה בהווה, הגיבורים מתעקשים לחשוף את הסודות שבידיהם בטלוויזיה, כמו פעם. הפרק החמישי בפרנצ'ייז הכי מצליח של פיקסאר, לעומת זאת, מעדכן גרסה. הבחירה להתמודד חזיתית עם העולם הדיגיטלי מעניקה לסרט משב רוח חדש, והצדקה דרמטית אמיתית, כזו שהיתה חסרה בסרט הקודם, שהרגיש קצת מיותר (ולמרות זאת הכניס יותר מכל הסרטים שקדמו לו). באתי ספקנית, ויצאתי משוכנעת – פיקסאר עשו זאת שוב.
>>זה העולם של טראמפ ונתניהו. אלימות ושנאה הן לא באג אלא פיצ'ר

כידוע, המוטיב החוזר בסדרה, שהחלה לפני עידן ועידנים ב-1995, הוא חששם של הצעצועים לאבד את אהבתם של בעליהם כשאלה מתבגרים ועוברים לצעצועים אחרים. כמו בעליהם, גם הצעצועים בעצם נדרשים להתבגר, וללמוד להתמודד, כי הם הרי בעצם דימויים שלנו. בסרט הקודם וודי השריף אף מצא לעצמו ייעוד חדש, כשעזב את הילדה בוני במטרה לעזור לצעצועים נטושים למצוא בעלים.

שבע שנים אחרי "צעצוע של סיפור 4", האיום החדש מגיע מהטאבלטים ומהרשתות החברתיות. בתחילת הסרט בוני, כבר בת שמונה, עדיין משחקת עם הצעצועים האהובים עליה, ומדמיינת סיפורים באנימציה שמדמה איורים של ספרי ילדים טרום דיגיטליים. אבל אז היא מגלה שרוב בני גילה מקדישים את זמנם למסכים, ומסיקה שאולי בגלל זה הם לא רוצים לשחק איתה. הרגע שבו כל הילדים בבתי השכנים נראים מבעד לחלונות חדריהם, שקועים במסכים כחלחלים בשעת ערב, מעלה הדים של סרט אימה.

עם זאת, "צעצוע של סיפור 5" אינו מתייחס למסכים אישיים כאל מפלצת עתירת ראשים. יש לזכור שעל אף בחירתו לספר על צעצועים ישנים, "צעצוע של סיפור" היה הסרט הראשון מעולם שנוצר כולו באנימציית מחשב תלת ממדית. כלומר, התכחשות לעולם הדיגיטלי היא לא ב-DNA שלו. לכן ליליפאד (קולה של גרטה לי), הטאבלט הירקרקה שבוני מקבלת מהוריה הדואגים, אמנם נתפסת כאויבת מנקודת מבטם של הצעצועים, אך בדיוק כמותם היא רוצה להיטיב עם בוני. זה רק שלוקח לה זמן להבין מה הילדה באמת צריכה. דיאלוג יפה על ההבדל בין game (משחק עם כללים) המשויך לעולם המסכים, ל-play (משחקי דמיון), המשויך למה שעושים עם צעצועים, הוא נקודת מוצא להרהור פילוסופי מעניין.

"צעצוע של סיפור 5" בכלל נפתח עם קו עלילתי שנגזר מז'אנר אחר. המוני באז שנות-אור שנפלו ממכולה שנפלה מאוניה נגרפים אל אי בודד. ייקח זמן רב עד שהם יצטרפו אל הקו העלילתי המרכזי, ובינתיים הם מספקים דימוי היפרבולי של משבר הזהות של באז מהסרט הראשון. הגיבורה המרכזית הפעם היא הבוקרת ג'סי (ג'ואן קיוזאק), שהוצגה בפני הצופים בסרט השני בסדרה.

בעבר, הסרטים של פיקסאר זכו לביקורת על כך שכולם הובלו על ידי דמויות גבריות. האולפן כבר נענה לביקורת ויצר סרטים על גיבורות, בהם "אמיצה", "הקול בראש" ו"אדומה אש" (שנפל קורבן לקורונה). אבל הפעם הוא עושה מעשה "מקס הזועם: כביש הזעם", ונותן לדמות נשית להוביל פרנצ'ייז שעד כה היה גברי, בערך. הוא ללא ספק עסק בשאלות של גבריות. וודי ובאז עדיין כאן, מספקים תמיכה מהותית, אבל ג'סי מכתיבה את הטון ואת העלילה. בסרט הקודם היה תפקיד מרכזי לבו פיפ, אבל היא עדיין סומנה כאישה שלצד הגיבור וודי. ג'סי היא גיבורה מוצלחת יותר, דווקא בהיותה בוגרת פחות, ולכן מושלמת פחות. היא אנרגטית ועקשנית ויש לה הרבה מה ללמוד, ואנחנו אוהבים אותה בשל כך.

על הבימוי חתום אנדרו סטנטון, שהשתתף בכתיבת כל הסרטים בסדרה, אבל זה הראשון שהוא גם מביים (הקודמים בוימו על ידי שלושה במאים שונים). אני לא יכולה להגיד שאני מבחינה בחותם כזה או אחר של הבמאים השונים של פיקסאר, אבל סטנטון הוא ללא ספק אחד היוצרים המובילים באולפן – הוא ביים את "למצוא את נמו" ואת "וול-E".

פה ושם התבנית של סיפורים מקבילים קצת חורקת, ויש סדקים בהיגיון הפנימי של העולם של הסרט – מדוע, בעצם, הסוס של ג'סי לא מדבר? – אבל הדרמה של הילדה הבודדה שזקוקה גם לחברים אנושיים, ושל הצעצועים האנושיים שזקוקים לילדים שישחקו איתם, עדיין אפקטיבית מבחינה רגשית. וגם אם יש כאן בטן עלילתית – שהסרט מפצה עליה באמצעות מנה נדיבה של הומור קולע – המערכה האחרונה נהדרת ממש.
4 כוכבים
Toy Story 5 בימוי: אנדרו סטנטון. קולות: ג'ואן קיוזאק, טום הנקס, טים אלן, גרטה לי. ארה"ב 2026, 102 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• צעצוע של סיפור
• אנימציה
• פיקסאר