החיבור המפתיע בין מוזיקאים ישראלים למוזיאון תל אביב

נועם ענבר, קותימאן, נדובה, ועכשיו גם חצוצרן הג'אז אבישי כהן - כל אלו שמות שבאופן מפתיע מצאו לעצמם בשנה האחרונה בית במוזיאון תל אביב. מה סוד החיבור הזה?

אבישי כהן (צילום: Getty Images)
אבישי כהן (צילום: Getty Images)
12 ביולי 2017

באחת הגלריות הצדדיות באגף החדש של מוזיאון תל אביב מוצגת בארבעת החודשים האחרונים סדרת התערוכות "קומפוזיציות לזמןחלל" שקל מאוד לפספס בביקור במוזיאון. סדרת התערוכות הצנועה מתייחסת ברגישות ובחוכמה למה שנראה כמו גל הולך וגובר של עיסוק בסאונד ובמוזיקה באמנות. אמנם המושג "סאונד ארט" אינו מופיע או נאמר בתערוכה וגם האוצרות נמנעות מלדבר עליה כעל תערוכת סאונד, אבל נראה שזה בדיוק העניין – ההתעקשות שלא להגדיר ולמסגר את התחום. הסדרה מורכבת משלוש תערוכות זוגיות שמפגישות בין אמן פלסטי למוזיקאי במטרה לבחון את הקשר בין השפה החזותית למוזיקלית.

בפרק הראשון של הסדרה נברו דור זליכה לוי ואביעד סימנס בארכיונים של מוזיקאים יהודים מעיראק ויצרו קומפוזיציות מוזיקליות וחזותיות שמזינות זו את זו. בפרק השני ניבי אלרואי ונדב "נדובה" רבוא חקרו את תולדות השפה והקול האנושיים דרך מארג משותף של מיצבים וסאונד, ובשבוע הבא ייפתח הפרק השלישי והאחרון בסדרה שיפגיש בין רועי ניצן והחצוצרן אבישי כהן. השניים מציגים יצירה קולנועית לא מסונכרנת. הווידיאו והפסקול של הסרט מוקרנים ומושמעים בנפרד, וכך נוצרים חיבורים חזותיים ומוזיקליים שונים ומשונים.

עוד כתבות מעניינות:
ארטפורט סוגר את שעריו – ומצליח להשאיר חותם
האמנות הישראלית משותקת מפחד מ-67'
איך הפך איי וייווי מאמן בינוני לסנסציה בינלאומית?

עד לא מזמן התקשו אמנים שהגדירו את עצמם כאמני סאונד למצוא את מקומם בתוך עולם האמנות, הם בדרך כלל התקיימו בשוליים של המוזיקה הניסיונית הלא נגישה והלא מתקשרת לכאורה – סוג של אחות חורגת לאמנות הפלסטית. אבל בשנים האחרונות מוסדות האמנות מגלים את כוחם של סודי מדיה חדשים, השתתפותיים ובידוריים יותר, והיום אמנות מבוססת סאונד היא אחד התחומים הפופולריים ביותר (לדוגמה, הביאנלה הנוכחית בוונציה מבוססת ברובה על הסאונד). המוזיקה והסאונד תופסים מקום מרכזי גם במוזיאון תל אביב. רק השנה הוצגו שתי תערוכות של מוזיקאים שבזמנים אחרים היו יכולים רק לחלום על להציג במוזיאון – הפרויקט של נועם ענבר מהבילויים שננעל בשבוע שעבר והתערוכה של קותימאן. ב־2013, שנת המפץ הגדול של אמנות הסאונד בעולם, הוצגה במוזיאון גם התערוכה המצוינת "שואוטיים" באוצרותה של הדס מאור, שהתמקדה באמניות שעוסקות במיצבי סאונד.

"שרים בכיכר" של נועם ענבר במוזיאון תל אביב (צילום: איתמר מנדס פלור)
"שרים בכיכר" של נועם ענבר במוזיאון תל אביב (צילום: איתמר מנדס פלור)

"קומפוזיציות לזמןחלל" חריגה למדי בנוף תערוכות מבוססות הסאונד כי אין בה ממד פרפורמטיבי או שיתופי, כמו אצל ענבר למשל. להפך, היא אינטימית ומתכנסת בתוך עצמה. גלריית המוזיאון הקטנה יחסית בנויה כקופסה שחורה ומחניקה שמזוהה יותר עם תיאטרון ומוזיקה ולא כחלל וויט קיוב. יותר מכל – סדרת התערוכות ממחישה את העובדה שסאונד הוא מושג חמקמק ומעורפל שאין לו הגדרה אחת ברורה.

"הסאונד הוא מדיום נזיל ומופשט שקשה לתפוס", מסבירה חגית ורנר שאוצרת עם טל לניר את התערוכה. "סאונד יכול להיות טקסט או דיבור, גם שקט זה סאונד. אני חושבת שכל ניסיון להגדיר סאונד ארט נידון לכישלון – זו שאלה פילוסופית".

ורנר היא אחת האוצרות הבודדות שמתמקדות באופן בלעדי רק באמנות סאונד. היא החליטה לצלול לפני כמה שנים לעומק התחום, שצובר תאוצה גם בארץ. ורנר היא בוגרת תואר ראשון באדריכלות בבצלאל וכיום משלימה בו תואר שני במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בנושא, איך לא, סאונד. למוזיאון היא הגיעה הישר מתכנית ה"סאונדארט פסאז'" שהפעילה במשך שלוש שנים בפסאז' באלנבי. "העיסוק בסאונד נתפס כמשהו יותר קר, מדעי ומרוחק מאשר מוזיקה, למרות שזה ממש לא נכון", היא מסבירה. "סאונד הוא תחום מאוד רחב שמכיל בתוכו גם את המוזיקה ואני חושבת שאצל אמנים עכשוויים הוא מבטא צורת חשיבה ופעולה".

קומפוזיציות בזמןחלל (צילום: הילה עידו)
קומפוזיציות בזמןחלל (צילום: הילה עידו)

למה בחרתן להתמקד בסדרה דווקא בשיתופי פעולה?

"אני חושבת שקם כאן דור של אמנים, שמבטא גישה חדשה של שיתופי פעולה. לאמנים האלו יש הערכה למומחיות. יש בזה אלמנט של ויתור, אתה לא החתום היחיד על העבודה. חוץ מזה שיתוף הפעולה הוא גם עם המבקר. בעבודות מהסוג הזה המבקר משתתף בעצם הנוכחות שלו".

ואיך את מסבירה את העניין הגובר בסאונד?

"זה דבר שמעסיק אמנים כי זה תחום נזיל ופתוח, שמאפשר להם לבדוק ולחקור סיטואציות. יכול להיות שזה גם בגלל תיאורטיזציית היתר של האמנות והתפיסה שלמבקר בתערוכה חייב להיות ידע מוקדם כדי לחוות וליהנות מאמנות. עם סאונד יש לך מיד תגובה ליצירה. מובן שאם את קוראת אחר כך על היצירה זה יכול להעשיר את החוויה שלך, אבל זה לא הכרח. אולי זה קשור גם לרעיונות של מציאות רבודה. החלל של התערוכה במוזיאון הוא חלל של התנתקות ושקט. אין כל כך קליטה בגלריה הזאת אז מאוד קל לעצור לרגע ולברוח מהמציאות, להיסחף לתוך זרם תודעה".

רועי ניצן ואבישי כהן, קומפוזיציות לזמןחלל פרק ג': מה שנותר, מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, פתיחה בחמישי (20.7)