התערוכה האחרונה: ארטפורט סוגר את שעריו – ומצליח להשאיר חותם

פרויקט הרזידנסי של המתחם הוא נשימת אוויר נדירה וחשובה לאמנים צעירים. רק חבל שהשנה המיזם החשוב הזה נאלץ לארוז את הדברים שלו (לטובת פרויקט נדל"ן יוקרתי, אלא מה) וללכת לחפש בית חדש

דרור דאום, Old Wave טריפטיך (צילום: יח"צ)
דרור דאום, Old Wave טריפטיך (צילום: יח"צ)
2 ביולי 2017

כשהמדינה משקיעה סכומים אפסיים באמנות הפלסטית, לעולם האמנות לא נותרות הרבה ברירות אלא להיות תלויה בחסדיהם של נדבנים בעלי הון. אמנים תמיד מרגישים קצת מלוכלכים כשהם מתערבבים בכסף של האלפיון העליון חובב האמנות. לא משנה כמה עזה אהבתם של בעלי ההון לאמנות, הם תמיד יזכו לביקורות שוחטות. זה קרה לתעשיין רוני פורר עם גלריה גולוקנדה שלו שנסגרה בשקט בשנה שעברה, למולי ליטבק שניסה להרים גלריה לאמנות עכשווית אבל אימפריית הפורנו המקוונת שלו לא ממש התקבלה בעין יפה, וגם לאיל הנדל"ן יגאל אהובי שעשה במשך שנתיים וחצי בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב כבשלו. אבל לג'ייסון אריסון, בנה הבכור של שרי, זה לא קרה. בחמש השנים האחרונות הוא היה הברז הפיננסי של מתחם הארטפורט והצליח להימנע מביקורות הון־שלטון בעיקר בזכות שמירה על צניעות ועל פרופיל נמוך.

מיזם הארטפורט נולד אחרי המחאה החברתית ב־2011 ורכב על גל האמנות החברתית והקהילתית. האג'נדה הזאת נדחקה לשוליים עם הזמן, אבל המקום הצליח בכל זאת לשמור על רלוונטיות בזכות תוכנית השהות המבוקשת שלו. האמנים הנבחרים קיבלו מלגת קיום לשנה שכללה סטודיו, משכורת חודשית סבירה ומגוון תוכניות העשרה – חלומו הרטוב של כל אמן. אמנם האמנים שנבחרו לתכנית תמיד היו שמות מוכרים ומבוססים, אבל זה מה ששמר על יוקרתה. המקום הפעיל גם תוכנית שהות לאמנים בינלאומיים שפחות תפסה ושלל אירועים, תערוכות, ירידי ספרי אמנות, פאנלים והרצאות שהפכו את המתחם למקום שוקק למדי.

עוסק בהשחתה ובפירוק של דימויים מגזיניים איקוניים. דרור דאום, Old Wave (צילום: יח"צ)
עוסק בהשחתה ובפירוק של דימויים מגזיניים איקוניים. דרור דאום, Old Wave (צילום: יח"צ)

 

תערוכת המחזור החמישי של בוגרי הרזידנסי, שנפתחה בשבוע שעבר, מפתיעה לטובה באיכות שלה לאור העובדה שבשנה האחרונה תחושה של עייפות חומר הייתה מורגשת בארטפורט. נראה שהמקום, שמנוהל אמנותית על ידי ורדית גרוס, לא פעל בשיא הכוח. אבל השנה נבחרו אמנים שאת העשייה שלהם אפשר להגדיר כעיסוק חומרי בזיכרון, והנושא הזה הוליד תערוכה עשירה ומהנה.

ליהי תורג'מן מציגה גוף עבודות גדול ומרשים שאותו היא משכללת במשך כמה שנים ושמבוסס על טכניקת ציור של קילוף, גירוד וחפירה. גם בפרויקט הזה תורג'מן מתחילה את הציורים שלה על הקירות, היא מקלפת שכבות של טיח בניסיון להגיע לאיזו ליבה ארכיאולוגית נפשית של המבנה. דרור דאום ממשיך לעסוק בהשחתה ובפירוק של דימויים מגזיניים איקוניים. יערה צח מציגה סדרת מיצבים שגרסה דומה שלהם הוצגה לא מזמן – רדי מייד מטופל של קביים נוזליים, רפים וחסרי שימוש שעונים ברפות על הקיר. גילי אבישר מציג מיצב שכולו אתר הנצחה פרוע ומחניק עשוי בדים סמרטוטיים שתפר וארג ביחד. גבי קריכלי מציג את העבודה הכי יפה בתערוכה – הוא גילף דוגמאות על גזע עץ שסופו להיכרת בקרוב ובנה סביבו בית מעץ. באמצע החדר האינטימי הוא פתח חלון שמשקיף על מגדל השעון של הכנסייה הרוסית הסמוכה. פאטמה שנאן העולה היא היחידה שיוצאות מאזור הנוחות שלה – הציור – במיצב ובעבודות וידיאו סטטיות שנשארים בגבולות דימויי השטיח האוריינטלי אשר הפכו לסימן ההיכר שלה.

רדי מייד מטופל של קביים נוזליים. יערה צח, ללא כותרת (צילום: ליאת אלבלינג)
רדי מייד מטופל של קביים נוזליים. יערה צח, ללא כותרת (צילום: ליאת אלבלינג)

נכון, גם השנה נבחרת האמנים של תכנית הרזידנסי הם כאלו שלא חסר להם – שנאן פתחה השבוע תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, דאום מציג גם הוא בהלנה רובינשטיין, תערוכת יחיד לאבישר מוצגת בימים אלו במוזיאון אורי ורמי נחושתן. בכל זאת גם אמנים מהזן הפריבילגי ראויים לתמיכה מסוג זה. הרי מי היה רוצה לתמוך בפרח אמנות צעיר שעוד שנה ירים ידיים ויוותר?

אחרי שתינעל התערוכה יסגור הארטפורט את שעריו במתחם המכולות של בזק בדרום העיר לטובת עוד שכונת יוקרה. ההנהלה מחפשת בית חדש באזורים טעוני טיפוח כמו יד אליהו, אבל ייתכן מאוד שבית כזה לא יימצא ותוכנית הרזידנסי הכה חשובה הזאת תתאדה ותשאיר את האמנים מיותמים מכל תמיכה.

"נונפיניטו", ארטפורט, דרך בן צבי 55, עד שבת (22.7)