"קיוטי נגד אקמי" הוא משבר קיומי במסווה של סרט ילדים קורע מצחוק

ישבתי ב"לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי" באולם מלא בילדים בגיל ממוצע של בערך שש או שבע. הם נקרעו מצחוק. גם אני. למעשה, לא בטוח מי נהנה יותר. וזה אולי ההישג הכי יפה של "קיוטי נגד אקמי": הילדים סביבי ראו דמויות מצויירות קורעות מצחוק. אני ראיתי את חוכמת החיים של אלבר קאמי, מרטין היידגר וארתור שופנהאואר. איכשהו כולנו ראינו בדיוק את אותו סרט. מאז "האודיסאה" של כריסטופר נולאן לא חפרתי לכל כך הרבה חברים ואנשים שהם חייבים ללכת לראות סרט בקולנוע, ובמקרה הזה אין לי ספק שגם אני עוד אחזור לראות אותו שוב.
>> מאיפה הגיעה לחיינו המנגינה המפורסמת של הלוני טונס?

הלוני טונס קלטו כבר לפני יותר מ-70 שנה שסרטים מצוירים לא חייבים להיות רק לילדים. להפך: דווקא בעולם שבו אפשר למחוק דמות, להפיל עליה פסנתר ולהחזיר אותה שלמה בסצנה הבאה, קל לשאול מה הטעם להמשיך כשהמציאות עצמה לא משתפת פעולה. לסילבסטר לא היה שום סיכוי לתפוס את טוויטי, אלמר פאד לעד ייכשל בניסיון לצוד את באגס באני, ודאפי דאק לעולם לא יהיה מאושר בחלקו. בולט בז'אנר הזה הוא "Duck Amuck" של הבמאי צ'אק ג'ונס מ-1953, סרטון בן פחות משבע דקות שבו דאפי דאק נאבק באנימטור בלתי נראה ששולט בעולם שלו. דאפי מבין את מה שכולנו יודעים: הוא דמות מצוירת שמישהו מחוץ לפריים שולט בה. התפאורה נעלמת, הקול משתבש, הגוף נמחק – אבל דאפי לא מוותר. הברווז דורש היגיון ממקום שרירותי, ומגלה שהיקום פשוט משתין עליו בקשת. הטוויסט מגיע בסוף, כשאנחנו מגלים שהמכחול היה בידי באגס באני. לילדים זו בדיחה קורעת, אבל מתחתיה יושב משבר אונטולוגי פשוט: מה נשאר ממך כשמישהו אחר יכול לשנות בכל רגע את המעטפת החיצונית שלך.

יותר מ-70 שנה אחרי, בסרט החדש מבית הלוני טונס, "קיוטי נגד אקמי", אנחנו פוגשים את דאפי דאק כשהוא מאושפז בבית משוגעים. אפשר לדמיין שהוא מעולם לא התאושש מהרגע שבו גילה שהקיום שלו תלוי בגחמה. באגס, לעומתו, ממשיך להסתובב חופשי. הגיוני: הוא הרי יודע איפה מוחבא המכחול. "לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי", שביים דייב גרין מתסריט של סמי ברץ' ועל פי סיפור שפיתחה יחד עם ג'יימס גאן וג'רמי סלייטר, יוצא מאותה נקודת שבר והופך אותה למלחמה תאגידית. במשך שעה וחצי תמימות הוא משלב לייב אקשן ואנימציה בלי להפוך את הדמויות המצוירות לקישוט נוסטלגי או להתנצל על כך שחצי מהקאסט שלו מצויר.

גיבור הסרט הוא וייל אי. קיוטי, זאב הערבות שמנסה לתפוס את הרודראנר, או כמו שקראנו לציפור הקוקיה המצחיקה הזאת כשהיינו ילדים: "ביפ ביפ". הוא מבקש קצת צדק נגד אקמי, החברה שמכרה לו במשך שנים את כל הגאדג'טים שנכשלו ברגע האמת. מכאן זה נהיה מאש-אפ של "מי הפליל את רוג'ר ראביט" עם "סמוך על סול": קיוטי מגיע לאלבקרקי ושוכר את קווין אייברי (וויל פורטה), עורך דין כושל מפרסומות חוצות שרגיל לתביעות קטנטנות ופתאום נאלץ להתייצב מול התאגיד החזק בעולם. לצדו נמצאת אחייניתו פייג' (לאנה קונדור), שמביאה למשרד קצת יותר אמונה בצדק מכפי שנשאר לדוד שלה. מולם ניצב באדי קריין (ג'ון סינה), חברו לשעבר של קווין לספסל הלימודים וכיום עורך הדין הבכיר של אקמי.

וכל זה עובד קודם כל מפני שהסרט מצחיק. לא "חכם ומשעשע", לא "מצחיק יחסית לסרט לכל המשפחה": מצחיק ממש. גרין מבין שהטעות הקלה ביותר הייתה להפוך את הלוני טונס למותג נוסטלגי שצריך לנגב ממנו אבק, ובמקום זה נותן להם פשוט להיות הלוני טונס. פורטה עושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב: הופך לוזר מוחלט למישהו שאי אפשר שלא לרצות שיצליח. וסינה? בשלב הזה נמאס לי להתנצל ולהיראות מופתע בכל פעם שג'ון סינה נותן הופעה קומית מצוינת. מתישהו נצטרך פשוט להודות באמת: הוא שחקן קומי מעולה. כאן הוא מבין שהדרך הנכונה לשחק מול דמויות מצוירות היא להיות קצת דמות מצוירת בעצמך, ונותן לבאדי קריין בדיוק את המינון הנכון של יהירות, טמטום ואיום. 

הרעיון לסרט מגיע מ-"Coyote v. Acme", קטע הומור של איאן פרייז'ר שפורסם ב"ניו יורקר" ב-1990 ונכתב כמעט כמסמך משפטי לכל דבר. הנקודה שסביבה בנוי הסרט כבר נמצאת שם: מבחינתו של קיוטי, אקמי היא מונופול. הוא יודע שאי אפשר לסמוך על המוצרים שלה, אבל אין לו ספק אחר לציוד שהוא חייב בשביל "העבודה שלו", שהיא, כזכור, לתפוס את הרודראנר. הסרט לוקח את הבדיחה צעד קדימה, ואז הפך לנבואה שהגשימה את עצמה. ב-2023 החליטה וורנר לגנוז את הסרט המוגמר, שהפקתו עלתה כ-70 מיליון דולר, במטרה להרוויח הטבת מס שהוערכה בכ-30 מיליון דולר. בקיצור: תאגיד ענק ניסה למחוק יצירה על דמות שנלחמת בתאגיד ענק. אוי, האירוניה. ואז, בדיוק כמו בסרט, היוצרים מאחורי הסרט סירבו להיכנע – ולבסוף הסרט הגיע לקולנוע בקיץ 2026.

***מכאן והלאה ספוילרים***

לצד הביקורת ההוליוודית המסורתית על חברות ענק – ביקורת אירונית במיוחד במקרה הזה – הסרט עושה צעד נוסף ומציג את וייל אי. קיוטי כסיזיפוס מודרני. הוא אפילו לא מנסה להסוות את ההקבלה: תוכנית הניסויים הסודית של אקמי נקראת "פרויקט סיזיפוס", והלוגו שלה מציג אדם המגלגל סלע במעלה הר. מבחינת אקמי המשמעות ברורה. כמו סיזיפוס, קיוטי נידון לבצע לנצח פעולה שתוצאתה ידועה מראש. הוא מנסה, נכשל, חוזר לנקודת ההתחלה ומזמין עוד מוצר שבטוח יעבוד הפעם. באותה דרך מוצג גם עורך הדין שלו, אלא שלהבדיל מקיוטי, הוא פשוט בחר בשלב מסוים להפסיק לנסות.

וזה בדיוק הקסם: הסרט באמת קורע מצחוק, אבל אותי הוא שלח שוב ושוב לחוג לפילוסופיה. הבחירה בסיזיפוס מלאה בקונוטציות מיידיות למיתולוגיה היוונית, ובעיקר לפילוסופיית האבסורד של אלבר קאמי. האבסורד אצל קאמי אינו רק הטענה שהחיים חסרי משמעות, אלא המפגש בין הצורך האנושי במשמעות ובהיגיון לבין עולם שאדיש לחלוטין לצורך הזה. קשה לחשוב על דמות בתרבות הפופולרית שמגלמת את זה טוב יותר מווייל אי. קיוטי. ברגע האכזרי ביותר בסרט, עורך הדין של קיוטי מטיח בו שהוא לעולם לא יתפוס את הרודראנר. אנחנו, הצופים, יודעים את זה. ידענו את זה כשהיינו בני שש ואנחנו יודעים את זה כמבוגרים. אבל מבחינת קיוטי זו אינה הערה מפוכחת על סיכויי ההצלחה שלו. זו מחיקה של כל הקיום שלו.

כאן מהדהד שופנהאואר, שראה ברצון ובתשוקה מנגנון שמייצר סבל בלי סוף: כל סיפוק הוא זמני, וכל יעד שנכבש מוליד מיד יעד חדש. אנחנו מבלים את החיים בריצה לעבר משהו, וכשמגיעים אליו מגלים מיד יעד אחר באופק. או במקרה של קיוטי, שומעים "ביפ ביפ" ורואים ענן אבק מתרחק. קיוטי הוא הקורבן האולטימטיבי של התשוקה הזו. הוא לא מסוגל ליהנות מהנוף המדברי או מהריגוש שברכיבה על טיל, כי הראש שלו נמצא אך ורק ברגע העתידי והבלתי אפשרי שבו הציפור תהיה לו בין השיניים. לרדוף אחרי "ביפ ביפ" זו הסיבה שלו לקום בבוקר, ואפילו בתמורה לסכום כסף עצום, שבו יוכל לקנות אינסוף מנות עוף בכל מסעדה, קיוטי מסרב לוותר על המרדף. בקריאה דרך קאמי, דווקא ההכרה בכך שהמרדף חסר תכלית – והבחירה להמשיך בכל זאת – היא המקום שבו מתחילה החירות. העולם לא מבטיח לקיוטי שום דבר. אין סיבה לחשוב שהניסיון הבא יצליח יותר מכל מאות הניסיונות שקדמו לו. הוא ממשיך בכל זאת. 

ההישג הגדול של הסרט הוא שכל זה אינו מגיע במקום הלוני טונס, אלא נובע מהם. הוא לא עוצר להרצאה על האבסורד. הוא נשאר מהיר, מטופש ונדיב בבדיחות חזותיות, ומבין שמעגל החיים הבלתי נגמר של הדמויות הן הזהות שלהן. הילדים סביבי צחקו מהפסנתרים שנפלו על הראש של קיוטי. המבוגרים זיהו בהם את המשקל שכולנו צריכים להרים כל בוקר מחדש. כולם נהנו באותה מידה. וזה גם מה שמונע מכל העסק להפוך לאחד מאותם סרטי ילדים שמקבלים מחמאות מפני שהכניסו שתי בדיחות שההורים יבינו. "קיוטי נגד אקמי" לא עובד בשתי קומות נפרדות, אחת לילדים ואחת למבוגרים. אותה בדיחה עצמה יכולה להיות גם סדן שנופל על זאב וגם מחשבה על חוסר התוחלת של הקיום. אין צורך לבחור.

לזכותם של יוצרי הסרט, הם גם בחרו לא לתת לקיוטי סוף הוליוודי מדי. האושר שלו אינו חייב לנבוע מהתקווה שיום אחד הוא כן יתפוס את הציפור. הקריאה היפה יותר היא שהוא חוזר למרדף בלי שום הבטחה שסופו יהיה שונה. לכן הסיום, שבו הרודראנר מגיע עד לשימוע בסנאט האמריקני בוושינגטון כדי לשאול את קיוטי אם הוא חוזר למדבר, אינו סתם ניסיון לסחוט דמעות על "חברות בלתי אפשרית". הרודראנאר פשוט מבין שהמרדף אינו תקלה במערכת היחסים שלהם. הוא מערכת היחסים עצמה. בלי קיוטי אין לרודראנר ממי לברוח, ובלי הרודראנר אין לקיוטי אחרי מי לרדוף.

קיוטי חוזר למדבר, הסלע מתגלגל שוב לתחתית, והביפ-ביפ הבא כבר מחכה לו. אלבר קאמי ביקש מאיתנו לדמיין את סיזיפוס מאושר דווקא ברגע שבו הוא חוזר אל הסלע שלו. אז צריך לדמיין גם את וייל אי. קיוטי מאושר. וגם את דאפי דאק, סילבסטר, יוסמיטי סאם, אלמר פאד, קפטן הוק, הגרוק ויריב לוין. כל אחד והסלע שלו.