לתאגיד השידור הישראלי, שבחודש הבא יחגוג תשע שנים להיווסדו, יש לא מעט הישגים. הוא בנה מחלקת חדשות מקצועית, הרים סדרות דרמה אדירות, הפיק כאן יצירות דוקו מרהיבות וחשובות. אבל יש עוד הישג אחד קטן ופחות מדובר: בשידור הציבורי הצליחו ליצור חיבור תקדימי בין שני עולמות שנחשבו כמעט להפוכים – מושג הזיכרון והשכול ועולמם של ילדים.ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לפני שנתיים, עלתה בכאן חינוכית הסדרה "הדברים שהלכו לאיבוד". היא היתה תקדימית בכך שזמן קצר יחסית אחרי טראומת שבעה באוקטובר היא הצליחה להביא את העיסוק בה למסך בדרך מרעננת ולא קלישאתית. את אותו הדבר אפשר להגיד על הסדרה שמלווה השנה את יום הזיכרון בחינוכית, המיני סדרה "קייטנה של החיים", שהפרק האחרון שלה שודר אתמול (שני).

>> אלפים בקריאה לערוצי החדשות: לא לשידור טקס המשואות התעמולתי
>> במדינה שמפחדת מחמלה, הטקס המשותף הוא התנגדות // טור דעה

"קייטנה של החיים", כמאמר שמה, מתארת סיפור של קייטנה. סיפורם של שלושה חברים – ארצי, יעל וניתאי – שאליהם מצטרף חבר רביעי, פאדי. מעבר לעובדה שכולם בני אותו גיל, יש ביניהם עוד דבר משותף – כולם יתומים שאיבדו את הוריהם מסיבה כזו או אחרת. ביחד, הם עוברים את ההתמודדות עם כל מה שבא בעולם אחרי האובדן, תחושת האשמה, החיים שנמשכים, האלמנה שרוצה לחיות והחיים שחזקים מהכל.

"קייטנה של החיים" היא יצירה מוצלחת לילדים בדיוק בגלל שהיא ממלאת אחר הכלל הכי חשוב של כל יצירת ילדים טובה ("הכבש השישה עשר" היא הדוגמא המובהקת לכך): היא לא ילדותית. למעשה, אחת הסיבות ש"קייטנה של החיים" כל כך טובה, היא שהיא מצליחה לעבור היטב גם בקרב צופים מבוגרים יותר (לעתים מבוגרים ממש, לא חשוב שמות). היא מאוד רגישה, מאוד אמפתית ומחבקת את הגיבורים שלה, ולא מפחדת גם בסדרה שמוגדרת כ"סדרת יום הזיכרון" לגעת בהומור. ביד העדינה הזאת היא מצליחה לתת כלים לכל מי שצריך להתמודד עם אובדן בלתי נתפס שכזה.

ומה שהכי יפה בסדרה, כפי שהבהירו היוצרים שלה, אביעד קידר וסיון שיכנאג'י(בטור שכתבו ממש כאן)היא שהמסר החבוי שלה הוא שאין דרך אחת לזכור. הדמות של פאדי (שאותה מגלם הילד ארז גאנם והיתה נקודת ההזדהות שלי עם הסדרה) לכדה את זה כבר בפרק הראשון, את הפער שבין תחושת הכאב העצומה שאתה נושא איתך, לבין העולם שפשוט ממשיך. יש משהו גם ביום הזיכרון וגם בכלל בחוויית השכול שמתווכת לנו תדיר שקובע שלזכור פירושו רק להיות עצוב. והאמת פשוט רחוקה מכך.

העצב והכאב הרי לא נשכחים אף פעם, הם תמיד שם ומובנים מאליהם אחרי טראומה כל כך קשה. הבחירה בחיים אינה סותרת את הצער. היא פשוט הרצון הטבעי מכולם – להמשיך, ולא לפחד גם לצחוק, לאהוב או פשוט לשמוח. "זה בסדר להיות בסדר", כתבו שיכנאג'י וקידר בטור שלהם. וכמה שהם צודקים.

ולא יכולתי שלא לחשוב על הסדרה גם בראי השבועות האחרונים שעברו על המציאות האקטואלית – על המשטור החזק מאוד שקבע שיש דרך אחת להתנהל במלחמה. שאנחנו צריכים להיות "חזקים" או "חסונים", בזמן שלא כולנו כאלה. בדיוק כמו שיש מודלים רבים להתמודדות עם צער, יש גם מודלים רבים להתמודדות עם חרדה.יש את מי שבוחר להיות אופטימי, ויש את מי שמפחד. יש את מי שצולל לחדשות ויש את מי שלא רוצה לצרוך אותן. אין תשובות נכונות או שגויות במצב כל כך מטורף. כולם מנסים לחיות בדרכם ולתפקד הכי טוב שאפשר במציאות נוראית. האמפתיה של "קייטנה של החיים" הייתה תשובה גם לזה.

כמו ב"דברים שהלכו לאיבוד", גם כאן יש לנו שתי הברקות ליהוק בקרב השחקנים היותר מבוגרים (אם תרצו, מי שאמורים להביא את בני דורם למסך) – גיא אריאלי (אתה יודע שאתה ממש זקן כשאתה רואה מישהו שחווית בסדרות ילדות כטינאייג'ר משחק את דמות האבא) ולירז חממי שאין מילים לתאר אותה – שחקנית על, שהתבלטה בתפקיד מאוד הארדקור ב"מנאייכ" אבל באותה המידה משחקת תפקיד הרבה יותר חם ואימהי וזה לא מרגיש מאולץ. צריך לשבח גם הדס שטיבלמן – שבעיניי היא ההפתעה הנעימה של המיני סדרה. האתנחתא הקומית שלא מפסיקה לתת.

עוד אלמנט מיוחד (ומקסים) בסדרה הוא המוזיקה והפסקול. בבחירה לא מובנת מאליה, זה לא פסקול מאוד "ילדי". זו מוזיקה טיפה יותר בוגרת. "אלף כבאים" של דודה, "תתארו לכם" של שלמה ארצי, "אל תפחד" שאביתר בנאי קיברר מאהוד, "אהבה ממבט ראשון" של אריק איינשטיין ז"ל והבומבה ללב בפרק האחרון עם "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון. לכאורה זו אמורה להיות בחירה קצת משונה עבור סדרת ילדים אבל היא הרגישה נכונה, גבוהה מספיק ואמפתית מספיק, כדי לגעת בילדים שאולי ישמעו את השיר לראשונה, וגם בבני דורות מבוגרים יותר שייבבו מול המסך. שוב, לא חשוב שמות.

נדמה לי ש"קייטנה של החיים" באה בזמן לא רק עבור הילדים שרואים אותה (וחטפו וואחד כאפה מהשנים האחרונות בישראל), אלא לכל מי שצופה בה. כולנו עברנו חתיכת תקופה קשוחה, עם הרבה מאוד שיפוטיות ואווירה רעילה מסביב. ובתוך כל אלה, כמאמר המשורר, קצת אהבה לא תזיק. ו"קייטנה של החיים" אוהבת את הגיבורים שלה (טובים כרעים) ובמשתמע גם את הצופים שלה. וזה מאוד נחוץ עכשיו.מאוד אהבתי את העובדה שלא סגרו את קווי העלילה לחלוטין – והשאירו פתח גם לעונה שנייה. אם אפשר לזרוק מכאן המלצה לפרנסי כאן חינוכית – תנו ליופי הזה להימשך. היוצרים וכולנו בהחלט ראויים לזה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן חינוכית
• יום הזיכרון
• סדרות מומלצות
• עם הילדים