מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: זו לא עצמאות אם אתם כלואים פה.

1. עצבים 2 Beef // נטפליקס

סדרת האנתולוגיה של נטפליקס (כי גם הם רוצים "הלוטוס הלבן" משלהם) חזרה לעונה שנייה שלוקחת את הפורמט המאוד קל להבנה של העונה הקודמת, ומגבירה אותו פי שניים. הפעם יש לנו צמד זוגות שנקלעים לסכסוך וסחיטה ותככים וסודות והרס הדדי חסר תקדים ועתיר ממון. אוסקר אייזיק וסונג קאנג-הו ("פרזיטים") מביאים את הניסיון רב הפרסים שלהם, ולי סונג ג'ין תווה שוב מעשייה עמוסת פרטים וכעסים שתגרום לכם להגיד "עזוב, שחרר" בפעם הבאהשתשמעו שכנים רבים.

2. טעויות מרות // Big Mistakes // נטפליקס

דן לוי ("שיט'ס קריק") ורייצ'ל סנוט ("אני אוהבת את אל-איי"), שניים מהיוצרים הקומיים המבטיחים של הדור הנוכחי, חוברים יחד לקומדיית פשע מהנה וממכרת על משפחה לחוצה שלמרות כל המאפיינים הנוצריים, מרגישה כל כך יהודית עד שזה פוגעני. כלומר, לוי מגלם כומר – תנו למשפט הזה לשקוע – שיחד עם אחותו מתדרדר לעולם הפשע הקטן והלא-בדיוק-מאורגן של ניו ג'רזי. גם מארק איווניר שם בתפקיד מלחיץ כתמיד, ויש זרימה נהדרת של בדיחות לרצף פרקים מהנה למדי. עכשיו חסר רקשיודו כבר שהם יהודים.

3. קייטנה של החיים // כאן חינוכית

מסוג הסדרות שאנחנו מצטערים שבכלל צריך ליצור כאן, אבל אם כבר המציאות כזו נוראית, לפחות הן כאלו. סדרה שמצליחה לעשות משהו שגם סדרות למבוגרים מתקשות בו: להנגיש את ההתמודדות עם שכול ויתמות, לסמן שאין דרך אחת לכאוב, ולהזכיר שהבחירה בחיים אינה סותרת את הצער. עזבו אתכם מחוסן,בואו לייבבמול סדרת הילדים הזו.

4. מרגו צריכה כסף // Margo's Got Money Troubles // אפל TV

"למרות הנושא הפרובוקטיבי אולי שבוחן את תעשיית המין המודרנית, "מרגו צריכה כסף" לא משתמשת בפרובוקציה – הרבה לפני שהיא סדרה על מה שעושים בעידן המודרני כדי להשיג כסף, היא מספיקה להיות סדרה על היריון וגידול ילדים. הבחירה באל פנינג לתפקיד הגיבורה היא בחירה חכמה, שנשענת על העובדה שרובנו הכרנו אותה כשחקנית עוד מילדותה, ושוברת את התמימות והרומנטיזציה שליוותה אותה לאורך השנים. זה בדיוק מה שקורה בסדרה הזאת, ששוברת את הרומנטיזציה שעשו להבאת ילדים והריון, ומציגה את הטוב ואת הרע שבחוויה, בין אם מדובר בהצלחות קטנות בכל הקשור לגידול ילדים ובין אם בפתיחת פרופיל אונלי פאנס כדי לשרוד". מתוךהביקורת של לירון רודיק עלהסדרה.

5. "קופה ראשית: ספיישל עצמאות" // כאן 11

המסורת הדווקא נחמדה של ספיישלים ליום העצמאות חזרה לסניף "שפע יששכר", ובסך הכל קיבלנו פרק די מוצלח של הסדרה, גם אם הוא לא הרגיש יותר מדי ספיישל. ולא, הופעת האורח המינמליסטית של נועם בתן לא הפכה אותו למיוחד. גם לא זו של אפי נצר. בכל אופן, איפה שכן הצליחו לקלוע בול זה דווקא בעלילה צדדית של טיטינסקי, שיותר מהכל העבירה את הפחד שבלחיות בישראל.תשמרו על עצמכם.

6. ספיישל רק בישראל // קשת 12

למרות שהתרגשנו מאוד לקראת שובם של שמעון ולימור למסך,ואפילו ניסינו להבין מה היה סוד קסמם אי שם בתחילת המאה, אי אפשר היה שלא להתאכזב מהקאמבק החד פעמי (עד הפעם הבאה) של "רק בישראל". "זה היה פרק שהבטיח רבות, אבל איבד את כל מה שהפך את התכנית לכל כך אהובה במקור ובעיקר את הרוח הממזרית והנישתית", הסביר אבישי סלע את הבעיהבביקורת שכתב על הספיישל. אם נוסטלגיה מאולצת וקרינג' AI זה כל מה שהבאתם, למה בכלל לחזור? נו טוב, לפחות היה קצת זכרונות טובים פעם.

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• אפל טיוי
• כאן חינוכית

לתאגיד השידור הישראלי, שבחודש הבא יחגוג תשע שנים להיווסדו, יש לא מעט הישגים. הוא בנה מחלקת חדשות מקצועית, הרים סדרות דרמה אדירות, הפיק כאן יצירות דוקו מרהיבות וחשובות. אבל יש עוד הישג אחד קטן ופחות מדובר: בשידור הציבורי הצליחו ליצור חיבור תקדימי בין שני עולמות שנחשבו כמעט להפוכים – מושג הזיכרון והשכול ועולמם של ילדים.ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לפני שנתיים, עלתה בכאן חינוכית הסדרה "הדברים שהלכו לאיבוד". היא היתה תקדימית בכך שזמן קצר יחסית אחרי טראומת שבעה באוקטובר היא הצליחה להביא את העיסוק בה למסך בדרך מרעננת ולא קלישאתית. את אותו הדבר אפשר להגיד על הסדרה שמלווה השנה את יום הזיכרון בחינוכית, המיני סדרה "קייטנה של החיים", שהפרק האחרון שלה שודר אתמול (שני).

>> אלפים בקריאה לערוצי החדשות: לא לשידור טקס המשואות התעמולתי
>> במדינה שמפחדת מחמלה, הטקס המשותף הוא התנגדות // טור דעה

"קייטנה של החיים", כמאמר שמה, מתארת סיפור של קייטנה. סיפורם של שלושה חברים – ארצי, יעל וניתאי – שאליהם מצטרף חבר רביעי, פאדי. מעבר לעובדה שכולם בני אותו גיל, יש ביניהם עוד דבר משותף – כולם יתומים שאיבדו את הוריהם מסיבה כזו או אחרת. ביחד, הם עוברים את ההתמודדות עם כל מה שבא בעולם אחרי האובדן, תחושת האשמה, החיים שנמשכים, האלמנה שרוצה לחיות והחיים שחזקים מהכל.

"קייטנה של החיים" היא יצירה מוצלחת לילדים בדיוק בגלל שהיא ממלאת אחר הכלל הכי חשוב של כל יצירת ילדים טובה ("הכבש השישה עשר" היא הדוגמא המובהקת לכך): היא לא ילדותית. למעשה, אחת הסיבות ש"קייטנה של החיים" כל כך טובה, היא שהיא מצליחה לעבור היטב גם בקרב צופים מבוגרים יותר (לעתים מבוגרים ממש, לא חשוב שמות). היא מאוד רגישה, מאוד אמפתית ומחבקת את הגיבורים שלה, ולא מפחדת גם בסדרה שמוגדרת כ"סדרת יום הזיכרון" לגעת בהומור. ביד העדינה הזאת היא מצליחה לתת כלים לכל מי שצריך להתמודד עם אובדן בלתי נתפס שכזה.

ומה שהכי יפה בסדרה, כפי שהבהירו היוצרים שלה, אביעד קידר וסיון שיכנאג'י(בטור שכתבו ממש כאן)היא שהמסר החבוי שלה הוא שאין דרך אחת לזכור. הדמות של פאדי (שאותה מגלם הילד ארז גאנם והיתה נקודת ההזדהות שלי עם הסדרה) לכדה את זה כבר בפרק הראשון, את הפער שבין תחושת הכאב העצומה שאתה נושא איתך, לבין העולם שפשוט ממשיך. יש משהו גם ביום הזיכרון וגם בכלל בחוויית השכול שמתווכת לנו תדיר שקובע שלזכור פירושו רק להיות עצוב. והאמת פשוט רחוקה מכך.

העצב והכאב הרי לא נשכחים אף פעם, הם תמיד שם ומובנים מאליהם אחרי טראומה כל כך קשה. הבחירה בחיים אינה סותרת את הצער. היא פשוט הרצון הטבעי מכולם – להמשיך, ולא לפחד גם לצחוק, לאהוב או פשוט לשמוח. "זה בסדר להיות בסדר", כתבו שיכנאג'י וקידר בטור שלהם. וכמה שהם צודקים.

ולא יכולתי שלא לחשוב על הסדרה גם בראי השבועות האחרונים שעברו על המציאות האקטואלית – על המשטור החזק מאוד שקבע שיש דרך אחת להתנהל במלחמה. שאנחנו צריכים להיות "חזקים" או "חסונים", בזמן שלא כולנו כאלה. בדיוק כמו שיש מודלים רבים להתמודדות עם צער, יש גם מודלים רבים להתמודדות עם חרדה.יש את מי שבוחר להיות אופטימי, ויש את מי שמפחד. יש את מי שצולל לחדשות ויש את מי שלא רוצה לצרוך אותן. אין תשובות נכונות או שגויות במצב כל כך מטורף. כולם מנסים לחיות בדרכם ולתפקד הכי טוב שאפשר במציאות נוראית. האמפתיה של "קייטנה של החיים" הייתה תשובה גם לזה.

כמו ב"דברים שהלכו לאיבוד", גם כאן יש לנו שתי הברקות ליהוק בקרב השחקנים היותר מבוגרים (אם תרצו, מי שאמורים להביא את בני דורם למסך) – גיא אריאלי (אתה יודע שאתה ממש זקן כשאתה רואה מישהו שחווית בסדרות ילדות כטינאייג'ר משחק את דמות האבא) ולירז חממי שאין מילים לתאר אותה – שחקנית על, שהתבלטה בתפקיד מאוד הארדקור ב"מנאייכ" אבל באותה המידה משחקת תפקיד הרבה יותר חם ואימהי וזה לא מרגיש מאולץ. צריך לשבח גם הדס שטיבלמן – שבעיניי היא ההפתעה הנעימה של המיני סדרה. האתנחתא הקומית שלא מפסיקה לתת.

עוד אלמנט מיוחד (ומקסים) בסדרה הוא המוזיקה והפסקול. בבחירה לא מובנת מאליה, זה לא פסקול מאוד "ילדי". זו מוזיקה טיפה יותר בוגרת. "אלף כבאים" של דודה, "תתארו לכם" של שלמה ארצי, "אל תפחד" שאביתר בנאי קיברר מאהוד, "אהבה ממבט ראשון" של אריק איינשטיין ז"ל והבומבה ללב בפרק האחרון עם "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון. לכאורה זו אמורה להיות בחירה קצת משונה עבור סדרת ילדים אבל היא הרגישה נכונה, גבוהה מספיק ואמפתית מספיק, כדי לגעת בילדים שאולי ישמעו את השיר לראשונה, וגם בבני דורות מבוגרים יותר שייבבו מול המסך. שוב, לא חשוב שמות.

נדמה לי ש"קייטנה של החיים" באה בזמן לא רק עבור הילדים שרואים אותה (וחטפו וואחד כאפה מהשנים האחרונות בישראל), אלא לכל מי שצופה בה. כולנו עברנו חתיכת תקופה קשוחה, עם הרבה מאוד שיפוטיות ואווירה רעילה מסביב. ובתוך כל אלה, כמאמר המשורר, קצת אהבה לא תזיק. ו"קייטנה של החיים" אוהבת את הגיבורים שלה (טובים כרעים) ובמשתמע גם את הצופים שלה. וזה מאוד נחוץ עכשיו.מאוד אהבתי את העובדה שלא סגרו את קווי העלילה לחלוטין – והשאירו פתח גם לעונה שנייה. אם אפשר לזרוק מכאן המלצה לפרנסי כאן חינוכית – תנו ליופי הזה להימשך. היוצרים וכולנו בהחלט ראויים לזה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן חינוכית
• יום הזיכרון
• סדרות מומלצות
• עם הילדים

יש סדרות שניגשים אליהן דרך העלילה – מחפשים מנוע, קונפליקט, קצב, תפניות. ויש סדרות שמכריחות אותך לעצור ולשאול שאלה אחרת לגמרי, לא רק "מה יקרה עכשיו?", אלא "איך בכלל נכון לספר את הדבר הזה?". ככה הרגשנו כשהתחלנו לעבוד על "קייטנה של החיים" (כאן חינוכית), סדרה ליום הזיכרון שמתרחשת בקייטנת יתומי צה"ל. כבר מהרגע הראשון היה ברור שאי אפשר לעבוד כאן מתוך אותם מקומות שאנחנו בדרך כלל יוצרים מהם. כשהמנוע של היצירה הוא לא רק עלילה אלא גם רגש, אמת ובעיקר אחריות, נדרש סוג אחר של הקשבה.
>>ניו יורק בידינו: שני סרטים ישראלים התקבלו לפסטיבל טרייבקה

נקודת המוצא האישית של כל אחד מאיתנו אל מול השכול הייתה שונה לחלוטין. סיון (מיוצרות הסדרה) דווקא חיפשה בילדותה את תכני יום הזיכרון; היא הייתה יושבת מול הטלוויזיה ובוכה בלי סוף, כאילו מנסה להכין את עצמה לאפשרות של אובדן דרך המסך. אביעד (במאי הסדרה), לעומת זאת, זוכר את עצמו כילד שבורח. בזמן שאחותו הגדולה גמעה סרטון אחרי סרטון, הוא היה מציץ מהצד – מנסה לראות בלי באמת לראות. המחשבה על אנשים שמתו פתאום, יחד עם המוזיקה העצובה והסוף הידוע מראש, הייתה פשוט גדולה מדי עבורו.

אולי דווקא בגלל הפער הזה, שקיים בכל בית ואצל כל אדם, רצינו לייצר לילדים שיח מורכב על מוות ואובדן, אבל כזה שלא ירסק אותם. רצינו להיות פשוטים בלי לגלוש לקלישאות, מצחיקים בלי להיות קלילים מדי, ועצובים בלי להיות כבדים מדי. חיפשנו כל הזמן את המתח העדין שבין השכול לבין החיים. מבחינת אביעד כבמאי, המתח הזה ליווה כל החלטה אמנותית על הסט ובחדר העריכה. איזה פסקול שמים מתחת לסצנה? מה הטון הנכון? מי מוביל את הסדרה, החיים? המוות? הניסיון לאזן ביניהם? אביעד קורא לזה "מבחן הצמרמורת": אם אתה יושב מול המוניטור ומרגיש צמרמורת, כנראה נגעת במשהו נכון. וב"קייטנה של החיים" היו לא מעט רגעים כאלה.

כדי ללכת על החוט הדק הזה, פרשנו רשתות ביטחון. ליוו אותנו פסיכולוגית ילדים, עורכת תסריט, צוות הפקה מעורב, רפרנטיות מטעם הערוץ – ובעיקר, יתומים ואלמנות מארגון אלמנות ויתומי צה"ל. היה לנו חשוב להקשיב, לדייק, ולזכור כל הזמן את מי אנחנו פוגשים בצד השני של המסך. אחד האתגרים שלנו היה הדמות של פאדי, הילד שמגיע לקייטנה בפעם הראשונה. פאדי הוא "העיניים של הצופה", דרכו הילדים לומדים להכיר את העולם הזה. היה צריך לכתוב וללהק שחקן שיודע לגלם ילד שנושא איתו המון עצב, והוא בכלל ילד שמח. דמות שילדים יכולים ורוצים להזדהות איתה; ילד שמגיע לקייטנה, המקום הכי שמח שיש, והוא בקונפליקט שבין מה שקרה לו, לבין מה שקורה לו עכשיו. דרך פאדי הצלחנו להגיד לילדים, כבר בפרק הראשון, מותר לכם להיות בסדר. בסדרה הזאת, כמו אחרי אובדן, מותר לצחוק, מותר לשמוח וחובה ליהנות.

מה שהחזיק אותנו לאורך כל הדרך היה האמון בצופים הקטנים שלנו. גילינו שילדים מבינים מוות בצורה הרבה יותר נקייה, פשוטה וטבעית מאיתנו המבוגרים. הם שואלים שאלה ישירה: "מה יקרה לי אם מישהו שאני אוהב ימות?". וכשהם מקבלים תשובה אמיתית וכנה, שתהיה עצבות, ויהיה קושי, אבל תשובה שמיד מגלמת גם תקווה, שאתם לא לבד, אתם תהיו בסדר, אז משהו בהם נרגע מיד.

עוד לפני 7 באוקטובר, ובוודאי אחריו, ידענו שיש במדינה שלנו לא מעט ילדים שאיבדו את היקר להם מכל, וכמעט ולא רואים אותם על המסך. רצינו לתת להם ייצוג שלא מבוסס על רחמים. להזכיר שהם ילדים כמו כל ילד אחר: עם הומור, שטויות, חברות, עם מבוכה ועם חיים. ואנחנו מקווים שהצלחנו. קיבלנו זכות יוצאת דופן לעצב לילדי ישראל חוויית צפייה אחרת ליום הזיכרון. לא כזאת שמציפה או מרחיקה, אלא כזאת שמנגישה את המורכבות ומשאירה את הצופים עם משהו ביד.
"קייטנה של החיים", מיני סדרה בת 4 פרקים, עולה בכאן חינוכית לקראת יום הזיכרון, ונוצרה בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.
לצפייה בכאןBOXובפלטפורמות הדיגיטל של כאן חינוכית

• יוצרים כותבים
• המסך
• יום הזיכרון
• שכול
• כאן חינוכית
• עם הילדים

בצילה של המלחמה, השידור הציבורי הישראלי חוגג בימים אלה 90 שנה. דרך ארוכה עברנו מאז השידור הראשון של קול ישראל (ב-1936 עדיין "קול ירושלים") ועד התוצרים המבריקים של התאגיד בימינו אנו, ועכשיו זה זמן טוב לעצור ולסכם. הפעם, נתמקד בחטיבה מאוד מסוימת של השידור הציבורי – הטלוויזיה החינוכית.מה שהתחיל כיחידת סמך במשרד החינוך לפני 52 שנים ("הטלוויזיה הלימודית"), הפך בגלגולים השונים למשהו שליווה את הילדות שלנו קרוב קרוב. באופן אבסורדי, זה קרה דווקא בימים שלא התחנכנו, כשנשארנו בבית, והסדרות המצוירות של הבוקר זרמו לנו מול העיניים.לכבוד החגיגות דרגנו את עשרת הפתיחים הגדולים ביותר של החינוכית בכל הזמנים. תזכורת: לא באנו לכאן לדרג את הסדרות, רק את הפתיח שלהן. את המוזיקה. בואו נלך (לשם).

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> המלצת הצפייה של המדינה: 15 הסדרות הכי טובות בתולדות כאן 11

מקום 10 // טובטוב הגמד

זה סיפור מדהים על סדרה ספרדית, שמבוססת על ספר הולנדי, והגיעה איכשהו לישראל. ב-1986 היא שודרה לראשונה עם הפתיח (שנשאר מהלחן המקורי שכתב חאבייר לוסדה קלבו) שקיבל מילים חדשות (שפרירה זכאי הבלתי נגמרת), ועל הביצוע הופקד אריה מוסקונה ז"ל. מוסקונה תמיד היה מבצע מצוין, וזה בהחלט שיר זכור היטב – הוא מקום 10, כנראה, בגלל הספוילר המטורף שמוסקונה דופק בסוף השיר. פתיח שאחריו לא שווה לראות את הסדרה. פתיח שהוא לא כזה טוב טוב (סליחה על משחק המילים הזה. אני אצא, רק תמשיכו לקרוא).

מקום 9 // היי בינבה

חוזרים ליפן, המדינה שבלעדיה לא היה לנו שום דבר לראות כילד בטלוויזיה – חוץ מאת חיים יבין. "היי בונבו" היתה סדרה יפנית שנוצרה גם היא בשנות השמונים, על מכונית צהובה שנולדה מתוך ביצה במשחטת רכב (נשבע לכם). הפתיח היפני המקורי היה הרבה פחות איקוני, אבל בארץ הוא הפך לקלאסיקה. תמר אורן תרגמה, ומי שהופקדה על הביצוע היא זמרת אלמונית יחסית בשם עליזה אברג'יל. פתיח נפלא וקסום, שגם הכניס את הביטוי "בינבה" לשפה שלנו – כצעצוע לילדים וכדרך לתאר מכוניות מאזדה ישנות. ואף מילה על זעם הרשע, הנבל הראשון של ילדותנו, שלימד אותנו לפחד מרשעים (ומשפמים).

מקום 8 // אלף ואחת אמריקות

שיר פחות מוכר, אבל פייבוריט אישי שלי ואני קובע. "אלף ואחת אמריקות" היא סדרת אנימציה ספרדית שנכתבה ב-1991 לציון 500 שנה למסעות גילוי אמריקה של כריסטופר קולומבוס. לארץ היא הגיעה שנה אחרי (אגב, בדיוק 500 שנה אחרי המסעות ב-1492), כשהיא מלווה את העמים השונים שהתיישבו באמריקה. שפרירה זכאי גם כאן על המילים, הלחן של תיאו קרדלדה – ועל הביצוע הופקדו יסמין גמליאל (כוכבת להקת "מנגו" האגדית) ושלישיית "אף אוזן גרון" (שמוכרת מ"ליל חניה"). יופי של דבר.

מקום 7 // בארץ הקטקטים

עוד סדרה יפנית שמתמקדת בגמדים שגרים ביער – מה נסגר – אבל על האייקוניות אין ויכוח. סיפורם של יצורים ננסיים ושוחרי טבע שחיים בכפר קטן, וחווים לא מעט הרפתקאות. בעוד הסדרה קצת נשכחה, שיר הפתיחה שלה הפך לנצחי. הפעם זו דוגמא לשיר שנשמר בגרסה המקורית (מילים: קוגו הוטומי, לחן: טקאו וואטאנאבה), אבל הגיע לידיים של מבצעת ושחקנית אדירה – מיקי קם. קם עוד תופיע ברשימה בהמשך, אבל במקרה דנן היא נתנה ביצוע אדיר לשיר אגדי, שסייע לנו לברוח בהצלחה לעולמם של טיפטיפ וטיפטיפון.

מקום 6 // עמיקו וחבריו

ממשיכים עם מיקי קם, והפעם עם סדרה שהגיעה ממקסיקו. "Amigo And Friends", סדרה בת 52 פרקים שנוצרה בתחילת שנות השמונים, התאקלמה בארץ והפכה ל"עמיקו". גם שיר הפתיחה נשאר בשלמותו (ממש אותו לחן), למילים חדשות שמבצעת קם ששינתה את קולה. סיפורו של האיש שלא רצה להיות כוכב קולנוע, רק חבר ולא יותר. וזו האמת לאמיתה, חברים.

מקום 5 // רכבת ההפתעות

מתחילים לעלות ברמה. בניגוד לסדרות מיובאות שראינו כאן, "רכבת ההפתעות" היא תוצר ישראלי שאסף לתוכו סדרות מצוירות קצרות מכל העולם. בהתחלה הלכו שם על פתיח אינסטרומנטלי, אבל אז החליטו לשנות והלכו בגדול. מה זה בגדול? הפזמונאית לאה נאור על המילים, עוזי חיטמן ז"ל (!) על הלחן – ועל הביצוע הופקד האחד והיחיד, אלי גורנשטיין. ביצוע שמח דרמטי כמיטב המסורת, עם פזמון מדבק ותחושת כיף אדירה שמילאה לך את הלב. יחד עם רצון עז לעלות על הרכבת הזאת תכף ומיד, שלא לומר צ'יקיצ'יקצ'אק.

מקום 4 // הקוסם מארץ עוץ

לספר הילדים שכתב ליימן פרנץ באום לפני 126 שנה (!!) נעשו לא מעט עיבודים – המוכר ביותר שהם היה הסרט שיצא ב-1939 בכיכובה של ג'ודי גרלנד. אבל בהמשך, בין היתר, הוא גם הפך לסדרת ילדים יפנית שהתגלגלה לישראל (ולימים, אפילו הפכה למחזמר אגדי עם מיכל ינאי). הפתיח היפני נשאר הפעם בשלמותו, אבל על הביצוע הופקדה כוכבת אמיתית – אילנית. באנגר לא קטן, וגם הזמרת המדהימה הזו עוד תחזור אלינו בהמשך.

מקום 3 // הלב

כן, פרובוקציה, אני יודע. מבין כל השירים שבמצעד הזה, זהו כנראה הפתיח הזכור ביותר, שהפך לשגור במיוחד (אפילו לשיר במגרשי הכדורגל), והפך את הסדרה ללהיט הקיץ הגדול של האייטיז והניינטיז. סיפור שמתחיל מהספר של אדמונדו דה אמיצ'יס והגיע עד יפן שעשתה ממנו סדרת אנימה, שבאופן אירוני, בעיקר שברה לנו את הלב. לא ברור מה גרם למישהו לחשוב שזו סדרה ראויה לילדים (אז מה אם זה מצויר? גם רן וסטימפי זה מצ.. אוקיי) – אבל גלשנו. הפתיח היפני גם כאן נשאר בשלמותו ותורגם ע"י לאה נאור המעולה (עוד שם שחוזר כאן), וגם כאן האלופה החוזרת היא אילנית – בביצוע שקשה לסרב לו. ועם זאת, נתעקש, יש טובים יותר.

מקום 2 // רחוב סומסום

יצאנו קצת מעולם המצוירים, לטובת פתיח בלתי נשכח. לפחות ברמה המוזיקלית, ילידי שנות השבעים והשמונים פונקו חבל על הזמן. זו היתה התקופה שבה מיטב היוצרים העבריים עשו גם אלבומי ילדים – מאריק איינשטיין, דרך חוה אלברשטיין ומתי כספי, ועד הכבש השישה עשר. דוגמא מזוקקת לכך יכולנו לקבל מהפתיח הנפלא של סדרת הילדים המצליחה בעולם, שקפצה באייטיז לביקור בישראל. קבלו את הדרים טים: עלי מוהר על המילים, יוני רכטר על הלחן (הגרובי!) וגידי פאקינג גוב מבצע (יחד עם מזי כהן ודפנה ארמוני!). אושר גדול. סום ובשום וקסום ונפלא.

מקום ראשון // נילס הולגרסון

כי בסוף, קשה להתווכח עם הלב (למרות ש"הלב" רק במקום השלישי). לא ברור מה בלבנט משך אותנו לסיפור הכל כך סקנדינבי הזה: ילד שהפך לגמד ועף על אווז ברחבי שוודיה הפך לגיבור הילדות שלנו. אבל כנראה שזה היה הפתיח – שמגיע גם כאן בשלמותו מיפן, אבל זכה גם כאן לתרגום מוצלח של לאה נאור – ומעל הכל, לביצוע המרטיט של אחד מגדולי המבצעים שלנו, יגאל בשן ז"ל. שיר שאי אפשר לסרב להזדמנות לשיר אותו בשמחה (גם אם לא מכירים את כל המילים) ועשה לך חשק לעוף בעצמך על אווז בר – גם אם הנוף שלך הוא בניינים מבטון, על כביש פקוק, בחום של ישראל. בוא נעוף, קיבינימט.

• המסך
• כאן חינוכית
• החינוכית
• תאגיד השידור הציבורי
• עם הילדים

זה הולך להיות אקספרימנט מעניין: לראשונה בישראל יוקרנו פרקי הסיום של סדרה פופולרית לפני שידורם על מסכים קטנים יותר. בעולם זה כבר טרנד ברור, כשהקרנות בבתי הקולנוע של פרקי סיום הסדרה ליוו בהצלחה גדולה את הפינאלה של "דברים מוזרים", והכניסו לנטפליקס מיליוני דולרים אקסטרה. בארץ, למרבה ההפתעה לכאורה, גוף השידור שמוביל את הדרך בחזרה לקולנוע הוא דווקא כאן חינוכית.

>> אמאל'ה ואבאל'ה: 20 סרטי אימה שיבהילו אותנו ב-2026
>> כל מה שאנחנו יודעים על הכוכב הגדול של "הלוטוס הלבן 4"

זה אולי קצת פחות מפתיע כשמבינים שמדובר בעונה החמישית והאחרונה של סדרת הלהיט "כראמל", שתעלה לשידור בחודש הבא, סדרה שלא רק זכתה ב-11 פרסי האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע, אלא גם (ואולי בעיקר) צברה עד היום למעלה מ-160 מיליון צפיות בפלטפורמות הדיגיטל של כאן חינוכית והוכיחה את עצמה כלהיט ויראלי (ולא מזיק כמובן שהיא מבוססת על סדרת ספרי הילדים המצליחה ביותר של המאה הנוכחית, "כראמל" של מאירה ברנע גולדברג).

בשנים האחרונות החלו בבכאן חינוכית בפעילות של הוצאת התכנים מחוץ למסך הטלוויזיה והדיגיטל, בכדי לייצר אפשרות למפגשים עמוקים ואינטימיים יותר עם קהל צופיו הנאמנים. מאות אירועים חוץ-מסכיים ומפגשים עם יוצרים ושחקנים התקיימו בסינמטקים ומרכזי תרבות ברחבי הארץ, וכל סדרה חדשה אשר מושקת על ידי הערוץ זוכה למגוון הקרנות פתוחות המעוררות סקרנות ועניין רב בקרב הצעירים והכרטיסים אליהן נחטפים בקצב מסחרר.

אבל הפעם זה סיפור אחר: הפעם מדובר בהקרנה בכל בתי הקולנוע בישראל לסופ"ש שלם, כשלראשונה יופצו שני פרקי הסיום טרום שידורם בכאן חינוכית ובדיגיטל בהקרנות פתוחות לקהל בסופ"ש של חופשת הפסח (28.3-26.3), בעלות של 10 ש"ח לכרטיס בלבד, סכום סמלי שאמור לאפשר לכולם להצטרף אל החגיגה. זה לא צפוי להעשיר את קופת כאן חינוכית בסכומים משמעותיים, אבל זה כן יכול להפוך לסטנדרט חדש עבור סדרות פופולריות. אנחנו לא נתנגד.

>> "כראמל", 28.3-26.3 בבתי הקולנוע // בכיכובם של יונתן בר אור, עומרי לקס, ליר עיסא, אפרת בוימולד, לירית בלבן, יובל סגל, ליאן בן ישי, מאי קורץ, אודי גוטשלק, יונתן הורן, ענת מגן שבו, יואב דונט, עמית יגור ורבים נוספים // יוצרים ותסריטאים: שירילי דשא ורועי שגב / במאי: רועי שגב / חברת ההפקה: יולי אוגוסט הפקות

• המסך
• כאן חינוכית
• עם הילדים
• ספרי ילדים
• סרטי ילדים