קיצור תולדות השיימינג: ראיון עם ג'ון רונסון, כותב הספר על שיימינג באינטרנט

"אתה רוצה לראות תמונה של כלב שנראה כמו דריל האנה?" שואל ג'ון רונסון, במצב רוח מרומם. "בדיוק העליתי אותה לאינסטגרם. אשלח לך את זה במייל". ברור שאני רוצה לראות תמונה של כלב שנראה כמו דריל האנה. כלומר, מי לא?

אחרי הכל, בהייה בתמונות כאלה והתפעלות מהן היא אחד מההיבטים המהנים יותר של העידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים. אבל רונסון, שכתב כמה ספרים מעוררי מחשבה ומצחיקים בטירוף, בהם "גברים שבוהים בעזים" ו"מבחן הפסיכופת" – הגיע לכאן כדי לדבר על הצד השני של הרשתות החברתית, הצד הקשוח והאפל שלהן. צד זה מתואר בספרו החדש, So You've Been Publicly Shamed (בתרגום חופשי: "אז עשו לך שיימינג"), שבו הכותב האמיץ צולל היישר אל תוך עולם הבִּיוש האינטרנטי, שבו טרולים ושופטים מוסריים מטעם עצמם (כלומר, כל העוקבים בטוויטר) משחררים כל רסן.

[tmwdfpad]כפי שרונסון מראה, בחיים האמיתיים להשפלות האינטרנטיות עלולות להיות השלכות מזעזעות על קורבנות שנקלעו לעין הסערה של צדקנות היתר. על הפשע האיום של העלאת בדיחות חסרות טעם לרשתות חברתיות, אזרחים רגילים כמו אשת יחסי הציבור ג'סטין סאקו (שצייצה לפני נסיעה לאפריקה "מקווה שלא אחלה באיידס") ומדריכה בחינוך המיוחד בשם לינדזי סטון, נאלצו להתמודד עם רצח אופי, עם פיטורים, דיכאון ואפילו הפרעה פוסט טראומטית – משהו שאופייני בדרך כלל לחייל החוזר משדה הקרב. ספרו של רונסון הוא מעין מסע צלב שמטרתו לחשוף את חוסר הצדק הזה לעולם.

הספר הזה הוא שינוי כיוון בקריירה של רונסון – יליד קארדיף שגר עם משפחתו בניו יורק. בתחילת דרכו יצא לו שם של "רוצח מחייך": כותב ידידותי שמסייע למושאי הכתיבה שלו לירות לעצמם ברגל. היום הגישה שלו שונה. "כבר אין לי לב לקטול אנשים", הוא אומר. "אני לא רוצה לכתוב שום דבר שאין בו אמפתיה". אך למרות הרצינות החדשה שהוא מגלה, התובנות של רונסון על הפרק הדיגיטלי הנוכחי בקומדיה האנושית חדות ומצחיקות כתמיד. הזמנו אותו להסביר עוד.

הספר מתחיל בגילוי חשבון הטוויטר המזוייף של ג'ון רונסון – האם זה היה הצעד הראשון במסע שלך?

"זה בוודאי היה אחד הטריגרים. בעיקרון, הקלדתי 'בטעות' את השם שלי בגוגל, וגיליתי שיש עוד ג'ון רונסון, והוא צייץ כל הזמן על אהבתו למסיבות ולבישול פיוז'ן! מסוג הדברים שמעולם לא היו מופיעים בציוצים שלי. כל החוויה הייתה קצת מערערת. אתה מבלה את חייך בניסיון להחליט איזה אדם אתה, ופתאום יש ג'ון רונסון אחר שלוקח ממך הכל.

"אז שלחתי לו מייל, וביקשתי מהאנשים שיצרו את החשבון הזה (אקדמאים מתחום הסייבר שעשו ניסוי בתוכנה של אינטליגנציה מלאכותית) להוריד את ה'ספאמבוט' של ג'ון רונסון (תוכנה שיוצרת חשבונות פיקטיביים עם שמות מזויפים ושולחת מהם הודעות ספאם). הם אמרו שזה לא ספאמבוט, אלא 'אינפומורף' (מושג מתחום המדע הבדיוני שמתייחס לגוף מידע במחשב שמתנהל כמו אדם עם 'אישיות'). אמרתי להם: 'אם אתם לא מוכנים להסיר את הספאמבוט, אולי נוכל להיפגש ותדברו איתי על הרציונל מאחורי הספאמבוט?' אז נפגשנו. מה שאחד הבחורים שם אמר לי היה מצמרר: הוא לא הבין למה התעצבנתי, כי הוא חושב שהאינטרנט אינו העולם האמיתי. אני חושב שהספר שלי מראה שהאינטרנט הוא העולם האמיתי. כשהורסים מישהו באינטרנט, גם חייו האמיתיים נהרסים. אנחנו כמו פעוטות שזוחלים לעבר אקדח. אנחנו קוטלים אנשים בלי לחשוב על כך עד הסוף".

מה עוד הניע אותך לכתוב?

"ביליתי את חיי בכתיבה על אנשים שטעו – אנשים שרוטים, אנשים עם בעיות. אתה מגלה שוב ושוב שאי אפשר להגדיר אנשים באמצעות הטעויות שלהם. לכן הרשתות החברתיות מסוכנות כל כך, כי אנחנו רואים אנשים כמפלצות חד ממדיות. כתבתי בספריי הקודמים על גופים עוצמתיים – כמו תעשיית התרופות ב'מבחן הפסיכופת' – שמרדדים אנשים לתוויות, כי זה משרת את מטרותיהם. וכולם מסכימים שזה רע. אותם האנשים בדיוק עושים את אותו הדבר ברשתות החברתיות.

"תראה למשל את לינדזי סטון – הבדיחה שלה הייתה לא מוצלחת (סטון צולמה כאילו צועקת ומרימה אצבע משולשת ליד שלט של 'נא לשמור על השקט ועל כבוד המקום' בבית קברות צבאי אמריקני), וזה הרס את חייה למשך שנה וחצי. אף אחד לא אמר לאנשים האלה 'אני רוצה לספר את הסיפור שלך כפי שהיה צריך לספר אותו', כי אנחנו פוחדים ללכת נגד הזרם של הרשת החברתית".

הדבר המוזר הוא שהדחף להשפיל מגיע לעתים קרובות מרצון טוב, כמו הרצון להתעמת עם סקסיזם, למשל. דוגמה טובה היא המקרה של כנס ההייטק לפני כשנתיים: האנק לחש בדיחה גרועה על זין גדול לחבר שישב לידו, אדריה (שישבה בשורה לפניהם, ולא הכירה אותם) שמעה את זה ונעלבה, היא צייצה תמונה עם כיתוב זועם בטוויטר וכל העסק התחיל לצבור תאוצה מטורפת, שבסופו של דבר הובילה לפיטוריו.

"כן, כל מי שמעורב בשיימינג הזה עושה את זה מסיבות של צדק חברתי. אדריה הרגישה שכשהיא נזפה בהאנק היא ייצגה אמת גדולה יותר, שלפיה גברים לבנים אמידים לא יודעים איזו השפעה יש להם על אנשים אחרים. הטרולים חשבו שהם עשו את הדבר הנכון כי הם הרגישו שאדריה לקחה להאנק את הפרנסה – והם רצו להחזיר לה. כל מי שמעורב בסיפור הזה הרגיש דחף להיות אדם טוב – וזה פשוט הרס את כולם. כולם התרסקו מהחוויה הזאת, ובמיוחד אדריה. היא לקחה את זה קשה יותר מכולם. כלומר, אני בצד של האנק. אף אחד לא רוצה לחיות בעולם שבו אי אפשר להתבדח על זין! אבל כשהסיפור נגמר, האנק הסתדר, ויש לו כבר עבודה חדשה. אדריה מובטלת, ויש עליה איומים ברצח. אז נראה שראיית העולם שלה הפסידה".

נראה ששיימינג ציבורי קשה במיוחד לנשים.

"זה נכון. אם עומדים לבייש אותך בציבור, עדיף שתהיה גבר המעורב בפרשיית מין. זה הכי טוב! אמרתי את זה למקס מוזלי כשאכלתי איתו ארוחת ערב לפני כמה ימים, והוא הסכים איתי (מוזלי, לשעבר נשיא התאחדות המכוניות העולמית FIA, ערך אורגיית סאדו־מאזו בביתו, לכאורה בנושא נאציזם. הוא תבע בהצלחה צהובון בריטי שפרסם את הסיפור, בטענה שחדרו לפרטיותו. לאחר מכן תבע גם את גוגל ודרש שהתמונות מהסיפור העיתונאי יוסרו, וזכה גם בתביעה זו בצרפת ובגרמניה). הוא, דרך אגב, התמודד עם הסיפור באופן מכובד. יש שורה בספר שבה אני כותב: 'אולי היכולת של אחרים לבייש אותנו נמצאת במרווח בין מי שאנחנו לבין הדרך שבה אנחנו בוחרים להציג את עצמנו לעולם'. לקח אחד שלמדתי הוא שאם עושים לך שיימינג, פשוט תודה בזה מיד".

אחד הפרקים הכי מצחיקים בספר הוא על סדנת מחיקת שיימינג בשיקגו. ספר לי על הטכניקות שלהם.

"בסדנאות שלהם אתה לומד להיות כן באופן קיצוני לגבי עצמך ולגבי הסטיות והסודות שלך, וגם לדבר בכנות קיצונית אל אנשים אחרים. אם מישהו מעצבן אותך, תגיד לו. אל תשמור את זה בסוד. אם אתה חושק באשתו של החבר הטוב ביותר שלך – תגיד לשניהם. הרעיון הוא שבעולם מושלם לא תהיה בושה, כי כולם יהיו פתוחים זה עם זה".

וזה עבד?

"לא, זה היה אסון! כשהייתי בסדנה, כולם פשוט צרחו זה על זה ומאוד נפגעו".

מה היה הדבר המוזר ביותר ששמעת?

"הציטוט החביב עליי הוא משהו שחבר שלי שמע כשהוא הלך לסדנה. זה קרה בשלב שבו מבקשים ממך לספר סוד על עצמך שאתה לא מעוניין שאנשים יידעו. האדם הראשון בסבב אמר: 'הסוד שלי הוא שלא שילמתי מסים כבר עשר שנים'. כולם הנהנו והצטערו שהמידע לא סנסציוני יותר. האדם הבא בתור אמר 'פעם רצחתי מישהו', והשלישי אמר 'הסודות שלי מינוריים כל כך יחסית אליו. כלומר, אני יכול אולי לדבר על כך שאני מקיים יחסי מין עם החתול שלי…' ואז היה רגע של שקט, שבסופו הרוצח הרים את היד ואמר: 'אני רוצה להוסיף משהו לסוד שלי: גם אני מקיים יחסי מין עם החתול שלי'. הרוצח התבאס, כי האפילו עליו!".

כיום, כמובן, אפשר לשים את העבר הרצחני ואת הסקס עם חיות המחמד מאחוריך, באתר reputation.com עוזרים לאנשים להחזיר את ההגינות האינטרנטית שלהם, נכון?

"רק אם אתה עשיר. השירות שלהם יקר כל כך. זה מאות אלפי דולרים".

אני מניח שאתה יכול לעשות בעצמך את מה שהם עושים: להציף את האינטרנט בהצהרות משעממות על חיי החברה שלך, ואז זה דוחף את הדברים הרעים במורד עמודי גוגל.

"אבל נכון שזה נורא? כמו השטאזי, יצרנו שיטה שבה הדרך החכמה ביותר לשרוד היא להיות משעמם. אנשים פוחדים. אנחנו רחוקים מאוד מהנועזות שהייתה ברשתות החברתיות לפני כמה שנים. בהתחלה כל הרעיון היה להגיד את האמת על עצמך לאנשים זרים באינטרנט. זה היה תרגיל מעולה, רדיקלי, בהסרת בושה. אדם יכול היה לחשוף סודות אישיים שרדפו אותו במשך שנים, ואנשים ברשת היו אומרים לו: 'אלוהים, אני בדיוק אותו הדבר!' אבל עכשיו כולם מדברים רק על כמה הם מחכים לאלבום הג'אז החדש של ליידי גאגא".

האם זה השפיע גם על נוכחותך ברשתות החברתיות?

"בהחלט. כולנו עושים את זה. כל הזמן דאגנו שממשלת ארצות הברית תיצור מנגנון פיקוח שירגל אחרינו, אבל יש סיכוי גדול הרבה יותר שנהרוס זה את זה מאשר שהמודיעין האמריקני יהרוס אותנו. אני לא פוחד מהמודיעין האמריקני – אבל אני פוחד מחבריי לטוויטר!".