זאת איטלקית חדשה, כיפית, בלי אף מנה מעל 80 ש"ח. מה עוד צריך?

אנחנו: "אתם מסעדה חדשה, למה בשלט כאן כתוב 'מאז 2011'?"
מלצרית: "נו… אתם יודעים…"
אנחנו: "כן. אנחנו יודעים."

הדבר הכי מדהים בקלבריה, הטרטוריה החדשה של השף בנצי ארבל, זה שחילופי הדברים עם המלצרית על שנת ההקמה היו הגיוניים לגמרי. בכל מקום אחר היינו אומרים שמדובר בנסיון להמנע מפרדוקס הצעירות – מקום שכותב את שנת הפתיחה, שהיא לפני פחות מעשור, אוטומטית נחשד כהונאה צרכנית. כאן זה לגמרי שיעור היסטוריה. כי קלבריה היא אולי מסעדה חדשה לגמרי, אבל היא בעצם התחילה ממש מזמן.

>> אכלנו נהדר במסעדה הכי לוהטת בתל אביב. אבל זאת לא מסעדה טובה
>> אבן עזרא היא המסעדה שתגרום לכם להתאהב מחדש בשיפודיות. לא שאי פעם הפסקתן לאהוב אותן

הימים של ארבל, אחד הטיפוסים היותר מיוחדים בתחום – מתחילתו כבן טיפוחים של רושפלד בהרברט סמואל, המעבר לאוכל רחוב וספציפית לקינג ג'ורג', עם הפלאפל של מפגש אושר, דרך אינספור הפופאפים, הפרויקטים, הניסיונות והכישלונות – כולם מתנקזים עכשיו למקום אחד. למסעדה אחת. הדבר הכי קרוב למסעדה איטלקית שאפשר לחשוב עליו, במקום הכי רחוק מאיטליה שיש –  טרטוריה בלב הג'יפה של קינג ג'ורג' בין גן מאיר לשוק בצלאל. ודווקא בגלל שהשילוב של אוכל מדרום איטליה עם פסקול של קו 25 – כל הקוביות נופלות בדיוק למקום שלהן.

אבל מה קורה עם הארוגולה. קלבריה (צילום: אלי ריבקין)

התחלנו עם פיצה מונטנרה, כלומר פיצה מטוגנת. לא בגרסה הסגורה כמו שארבל מגיש בכפרה מיו, אלא דווקא בגרסה הפתוחה, עם רוטב עגבניות, גבינה וכמויות לא סבירות של ארוגולה. ולפני שנהלל, נשבח נקלס ונפאר כאן את הפיצה, חייבים מילה על עניין הארוגולה. כי לא ברור אם מדובר בטראומת ילדות או בסתם גחמה, אבל הקטע הזה של יותר מידי ארוגולה עוד יחזור במהלך הארוחה. זה לא מאוד מפריע, כי אפשר לעשות לה פינוי-בינוי מהיר – זה פשוט מוזר. ועוד יותר משזה מוזר, זה ממש מפריע להבין כמה אדירה הפיצה.

והיא לגמרי אדירה. לא רק כי הבצק הנהדר קיבל קריספיות מעלפת ולא רק בגלל שהגבינה נמתחה באופן מושלם. וגם לא רק כי העגבניות נותנות קיק של חומציות נעימה והסלמי מלמעלה הוא בדיוק מה שצריך בשביל הקיק הסופי. והארוגולה? אולי אם היו שם קצת פחות עלים זה היה עובד, אבל בלעדיה מדובר באחד הביסים היותר מוצלחים שאפשר לדמיין שהדבר המאכזב היחיד שיש בה הוא הגודל, כלומר הקוטן. כי גם אם היא הייתה גדולה פי שתיים, היינו מחסלים הכל.

הנה מגיע הפאנץ'. פאנצ'נלה רומנה בקלבריה (צילום: אלי ריבקין)

אם הפיצה הייתה מצויינת, הפאנצ'נלה רומנה, הייתה לא רק טובה מאוד אלא גם לגמרי אחרת. לרוב פאנצ'נלה הוא סלט שמבוסס על חתיכות לחם יבש שהוטבע ברוטב. מה שיש כאן זה משהו שחורג לחלוטין מכל תיאורי המרקם/טעם/מבנה שאנחנו מכירים. דמיינו לחם שהוספג ברוטב אבל אז נקצץ כמו טרטר עד למרקם וגודל של בורגול, עורבב עם עגבניות, ונדחס למרקם שאפשר רק לתאר כעוגת חול עם גבינה מלמעלה. התוצאה היא כל כל מוזרה, כל כך לא קשורה, כל כך מעניינת ובעיקר כל כך טעימה שאתה פשוט לא יכול להפסיק לאכול. וכל ביס שאתה לוקח אתה עוד פחות מבין מה בדיוק קורה כאן. אבל לא אכפת לך. רק אכפת שיהיה עוד ביס. ולהזיז את הארוגולה שמשום מה מציפה גם כאן הצלחת ומסתירה פירורים שנשארו של הדבר האמיתי.

הסופלי קלברזי, לעומת זאת הם בדיוק מה שציפינו שהם יהיו. סוג של ארנצ'יני, כלומר כדורי אורז מטוגנים, במקרה הזה ריזוטו, ממולאים בגבינה. בתפריט כתוב שזה "מלא בטעמים". זה לא. זאת מנה חסרת טעם לחלוטין שהיא 100% משחק מרקמים נהדר – וזאת לא ביקורת, זאת מחמאה. כי מי בכלל צריך טעם שיש לך קראנץ' של טיגון, רכות של ריזוטו וגבינה שנמתחת כאילו מאחורי הפינה יושב יגאל שילון. אם אתם ממש מתקשים, מגיע בצד איזה רוטב עגבניות, אבל הוא גם לא מאוד מוצלח וגם באמת שאין צורך.

חסיד אומות לימון. פרוטה די מארה בקלבריה (צילום: אלי ריבקין)

כל האושר הזה המשיך גם באגף הפסטות. הפרוטה די מארה התגלה כמנת פסטה מופלאה שלא ברור מה היה מוצלח בה יותר: הספגטי שהיו מושלמים, והצליחו לשמור על ביס בלי לאבד מהנעימות שלהם, או הרוטב האדיר. עזבו רגע את פירות הים הנהדרים. מי שעשה את רוטב החמאה והלימון צריך לקבל פרס חסיד אומות עולם. כל כך עשיר. כל כך מדויק, כל כך מוצלח שאין לך יותר מילים. הניוקי שרימפס, לעומת זאת, סבל מסוג של פיצול אישיות. רוטב העגבניות היה חביב פלוס, באמת לא שום דבר מעניין לכתוב עליו הביתה, אבל הניוקי. הו הניוקי. תקשיבו, לא ברור לי ממה הניוקי האלו עשויים אבל זה החומר שממנו עשויים החלומות. הרכות של הפסטה, הנעימות שלה על הלשון ובחיך. האופן שבכל כל ניוקי (ניוק?) נמס ומתפוצץ לאלף בלוטות ומרקמים. וואו.

בשלב הזה כבר התחלנו לראות מטושטש, אבל אז הגיעו הקינוחים. עוגת השוקלד הייתה נחמדה מאוד, לא שום דבר שלא טעמתם קודם ובטח לא מרגשת. עוגת שוקולד. קצת עשירה, קצת יבשה. כזאת שילדים בטח היו אוהבים. אבל זה לא שינה כלום כי הקינוח השני היה גלידה. ולמרות שבאופן כללי להזמין גלידה במסעדה זה כמו להזמין יין בדוכן שווארמה – יכול להיות שזה יעבוד, אבל רוב הסיכויים שזה יהיה מביך – כאן זה פשוט זה לא פחות מקסם. השם הרשמי הוא גלידת חלב, עם אגוזי לוז קלויים ורוטב אגוזי לוז. וזה לגמרי מופרך ואדיר. השילוב בין הגלידה המדוייקת לבין אגוזי הלוז שנותנים מעט מליחות והרוטב המתקתק, יוצרים ביס שהוא על סף המושלם. אין מילים לתאר כמה מושחת ונפלא זה מרגיש. עזבו ללקק את הצלחת או את הכפית. זה מסוג המאכלים שאתה רוצה לבלות איתם את שארית חיייך, ואם זה מסתדר גם את העולם הבא.

עוגת שוקולד של ילדים, אבל לא נורא. קלבריה (צילום: אלי ריבקין)

קלבריה היא ככל הנראה לא המסעדה האיטלקית הכי טובה בעיר, ובטח שלא המפונפנת או האלגנטית ביותר, אבל היא לגמרי האיטלקיה הכי פשוטה (בקטע טוב) והכי כיפית באזור. מסעדה שלא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות (נייר חום על המפות המשובצות? מה אנחנו, באור יהודה פינת נאפולי?) אבל מכבדת את הלקוחות שלה באוכל נהדר, מחירים לא מפוצצים ותפריט שאין בו אף מנה שעולה יותר מ-80 שקלים. יותר מזה, אנחנו באמת לא צריכים.

4 כוכבים

פיצה מונטנרה 49
סופלי קאלבראזי 50
פאנצאנלה רומנה 39
פרוטה דל מארה 79
ניוקי שרימפס 79
עוגת שוקולד 42
גלידה 38