פסח, כידוע, מכיל את הדיסוננס הגדול ביותר של היהדות: זה חג שבו (אם אתה שומר את מצוותיו, כמובן) אין מה לאכול, אבל איכשהו כולם אוכלים. זה החג היחיד שעצם קיומו נפתח בסעודה – היא ליל הסדר, אולי המנהג היהודי הכי ותיק והכי נפוץ בישראל של היום.בפורים יש את החוכמולוג שלא מתחפש (תפסיקו להסתכל עלי ככה), בחנוכה לפעמים באים להדלקת נרות ולפעמים לא, בסוכות בדרך כלל מעדיפים להכין קישוטים לסכך ברודוס מאשר בפתח תקווה. איכשהו, רק הסדר – הסעודה הגדולה של היהדות – נשאר בחיים מאז ועד היום.

>>

וכיאה לחג שאוכל הוא מרכיב משמעותי בזהות שלו (לטוב ובעיקר לרע), לקראת סיומו כאן 11 שולפת את המסורת השנתית שלה: ספיישל פסח של "בואו לאכול איתי". כבר שנה שלישית שהתאגיד מעלה את להיט הדוקו-ריאליטי לגרסה קצרה ומהודקת (חמישה פרקים, בניגוד ל-30-25 פרקים בעונה רגילה) שמכילה אוכל כשר, אירוח כיד המלך וכמובן – קרינג' נהדר לבלות איתו עוד ערב של אכילה רגשית.

בדומה לספיישל הקודם, גם במקרה דנן – על משקל הראפר פלד – השאירו את הבמה למקצוענים. בספיישל הראשון (2024) קיבלנו מעין גרסת VIP של "בואו לאכול איתי" עם המצטיינים מהעונות הקודמות. בשנתיים האחרונות, המגמה היא לתת ביטוי יותר לאנשים שבאים מתחום המסעדנות, שאוכל הוא המקצוע שלהם; אלא שבאופן אבסורדי, דווקא בבית הם יוצאים מאיזור הנוחות, כבר לא מתחבאים מאחורי המסעדה, ממש צריכים להסתכל בעיניים של מי שלא אוהב את האוכל שלהם.

וכמו בכל ספיישל גם כאן יש סלב – בספיישל פסח הראשון קיבלנו את רועי עידן, בספיישל הקודם את סמדי בומבה (אקס "מאסטר שף") והפעם מסמר הערב הוא טל רשבסקי. השף-מסעדן המכונה "הפסטה נאצי" (להבדיל מההוא של המרקים) שהתפרסם בזכות סרטון "דוקותיים" של התאגיד מלפני שלוש שנים שתיעד את דמותו המיוחדת (ועוד לפני זה בטיים אאוט כמובן) – כי כמו שאמר קריימר, הוא לא נאצי, הוא פשוט קצת אקסצנטרי, כמו רוב הגאונים.

ברור שסדרת הספיישלים הזאת סובבת סביבו – הוא זה שמצולם הכי הרבה, שמופיע הכי הרבה ב"טסטמוניאלס", ובאופן כללי בהפקה ידעו לזהות היטב מי האיש שייצר את העניין – ואת הרילס שיעופו אחר כך בטוויטר. אבל כמו שאומרים בדרך כלל בפרסומות, באנו בשביל רשבסקי – ונשארנו בגלל מישהי אחרת לגמרי.

גם כאן, בחמישייה שמרכיבה את הספיישל, נעשה ניסיון לעשות מעין "ליהוק ריאליטי" – קצת מכל דבר. רשבסקי הוא טיפוס בפני עצמו – הדמות הקרה והטיפה יותר מרוחקת (אבל רק חכו שתראו מה מסתתר מאחורי הקוצניות הזאת); לילי בן שלום היא ה"אמהית", בעלת מסעדה גאורגית משוק הכרמל שאוהבת לחבק ולקרב; יוסי שטרית הוא "הגבר" העממי יותר שפחות מחפש להתפנפן; בנצי "הכובען המטורף" ארבל הוא סוג של אושיה תל אביבית שנראה כמו הכלאה בין שרן ייני והראפר כהן (ממש אוהב את שניכם); ובסוף, מגיעה משפיענית האוכל חן קורן. האישה ששווה להתאהב בה בספיישל הנוכחי.

קורן מגיעה עם חזות שאמורה, בתודעה הישראלית המקובעת והדי מעפנה שייצרנו לעצמנו, לעורר חשד – היא מגיעה עם כיסוי הרא, שמעיד שהיא דתייה. אבל היופי ב"בואו לאכול איתי", והרגעים שבהם היא מצטיינת, הם ברגעים שבהם היא מצליחה לשטות בדעות הקדומות. קורן היא הדמות להזדהות איתה בתוך ים הקרינג' שמסביב, מישהי שאמנם מחזיקה באמונה דתית, אבל לא מרגישה שזה מגדיר אותה. זה לא מונע ממנה לחיות עם בעל חילוני או לאכול, במסגרת תפקידה כמשפיענית אוכל, במסעדות לא כשרות. וזו, בעיניי, הבשורה של העונה הזאת.

בתקופות מלחמה זה כמובן יותר קיצוני, כי כולנו עייפים וחרדתיים וקצרים, אבל גם בימים שקטים יותר כנראה שהדבר שהכי מבאס בישראליות – לפחות כפי שהיא משווקת כלפי חוץ – הוא הדוגמטיות. האמונה שאנחנו בני אדם שמגיעים עם סט ברור של ערכים, אמונות וטעמים ואין שום דבר באמצע. או שאתה כאן או שאתה שם. כל מי שסוטה מרוח "המחנה" או "הקבוצה" שאתה משתייך לה נחשב מיד למשת"פ. אני חושב שהתפיסה הזאת היא טעות – היא לא רק לא נכונה, אלא גם לא תוביל אותנו לשום מקום.

המודל שקורן הציעה (למרות שהיא בוודאי לא תקרא לזה ככה), אותה עצמאות נפשית מבורכת, הרבה יותר קרוב למציאות של רוב האנשים. אנחנו לא הפלקטים שהרשתות החברתיות עושות מאיתנו. בכל אחד מאיתנו מתחבא גם מישהו שנגעל מההדתה ומההקצנה ומהאלימות, אבל גם מישהו שלא פוסל את היהדות באופן מוחלט. ה"גם וגם" הקלאסי הזה התבטא נהדר בספיישל ואולי גם שלח מסר מעבר לפורמט הקליל והמצחיק.

"בואו לאכול איתי" ממשיכה לעשות את מה שהפך אותה לאחד הלהיטים הגדולים של כאן: לקחת את הפורמט הבריטי המקורי ולהעביר אותו ישראליזציה מושלמת. הקריינות (שכתבה דקלה קידר ומבצע באמנות שי אביבי), הציניות שמתערבבת באותנטיות של המשתתפים, הניגודיות בין האנשים שסביב השולחן (כולל הקלאש הבלתי נמנע בין ארבעה מסעדנים לבין מישהי שתפקידה העיקרי הוא לבקר אוכל) והאוכל כמטאפורה להכל – הופכים את הספיישל לדבר המושלם לנשנש בין אזעקה לאזעקה, ממתק (כשר!) שאיתו אפשר לסיים את החג המסויט הזה עם חיוך קטן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• בואו לאכול איתי
• כאן 11
• טל רשבסקי
• בנצי ארבל

כמה פעמים עברתם ברחוב ושמתם לב שמקום שאהבתם נסגר? לתנופת ההתחדשות הסוערת שעוברת על העיר אין סנטימנטים. אבל למרות שבניינים ישנים מפנים את מקומם למגדלים ומוסדות ותיקים נסגרים לטובת מותגים נוצצים – יש עדיין פינות שמצליחות לשמר את תל אביב הקטנה.

>>אל תקראו לזה קאמבק: 6 מקומות לאכול שחזרו בדיוק בזמן
>>זו פיצה זוט: נאפולי וניו יורק נפגשות על סלייס בבית מלון

במבנה קטן אוף כיכר דיזינגוף, ספק קיוסק ספק בוטקה שנותר כמעט ללא שינוי, נפתח בית קפה חדש שמביט אחורה באהבה וקדימה בסטייל. Goodboy מותח גשר בין נוסטלגיה לאסתטיקה עכשווית ומכבד את ההיסטוריה העירונית על קפה ומאפה. "זה סוג של מוניומנט – בית קפה תל אביבי מיתולוגי במשולש בוגרשוב-בן-יהודה-דיזנגוף, שאין בו בית קפה שכונתי", מסביר יוני קנטרו, אחד השותפים בקבוצת קבוצת מאדרשיפ (יחד עם עומר ורובל וארז סיקלאי), שזכתה במכרז להפעלת המקום. "זו נקודת מפגש לקהל מהשכונה ול'תיירים' שמגיעים לדיזנגוף ומחפשים את המקומות האותנטיים".

על האותנטיות של הלוקיישן אין עוררין, כפי שוודאי זוכרים קוראינו הוותיקים יותר. במשך שנים פעל שם בית קפה חביב, במשך שנים רבות עוד יותר פעל בסמוך קולנוע תל אביב עד לסגירתו הסופית בשנת 2000, ובעבר הרחוק יותר איכלס הבניין שממול את תיאטרון אהל ההיסטורי. לקראת הפתיחה המחודשת עבר המבנה הקטן שיפוץ שהפך אותו למקום בילוי נעים, בדומה לשאר עסקי הקבוצה – ארבעת בתי הקפה קופר ופאקו (האחרון שבהם נפתח בשדרות יהודית), הבר הולי במתחם הר סיני והספוטניק ז"ל.

ברחבה החמודה שמשקיפה לבניינים משופצים ומהוהים, תמהיל אורבני טיפוסי, הוצבו שולחנות ושמשיות שמשרים אווירת פיאצה בברצלונה, בדיוק מסוג המקומות שהם נשמת אפה של עיר. דקה לפני שהחורף שוב חוזר, כיף לעצור כאן את מרוץ החיים ולהרגיש כמו בחו"ל בלי לעבור בנתב"ג.

התפריט מתמקד במנות בית קפה שמיוצרות אינהאוס במטבח יצרן של הקבוצה, למשל כריך סלט ביצים (24 ש"ח) ובייגל אבוקדו (42 ש"ח), בורקס שום קונפי מוצרלה (21 ש"ח) וסלט בריאות טבעוני (56 ש"ח). בגזרת המתוקים תמצאו קרואסון חמאה/שוקולד (18 ש"ח), סינבון (21 ש"ח), עוגת גזר (19 ש"ח), בראוניז ובלונדיז (10-17 ש"ח) וכמה וריאציות לכדורי שוקולד (7 ש"ח). לצרכני קפאין ממתינה רשימת משקאות קפה מכובדת, מקפה שחור ואספרסו עד קולד ברו, בתוספת אפשרות לרכוש פולי קפה במשקל לטחינה בבית. כל האחרים מוזמנים להתכבד במאצ'ה מתוצרת מאצ׳הלוגיסט, תה וחליטות ושוקו חם, שמסתמן כמרענן הרשמי של החורף. בעוד כשבועיים שעות הפתיחה יתארכו ואז הילד הטוב יתחפש לבר יין עם פלטת גבינות ואווירה שכונתית חמימה.

במקביל לפתיחת גודבוי עובדים השותפים על פרויקט מסקרן במיוחד שיושק בעוד כחודש, בהנחה שלא יהיו הפתעות מצד אף חזית מדינית וביטחונית: וודו, הבר הוותיק שצמוד לאוזן השלישית (קוראינו הוותיקים יציינו שפעם פעל כאן קולנוע "מקסים"), יהפוך לקלבריה – הטרטורייה האיטלקיה הנהדרת של בנצי ארבל, שעוזבת את מקומה במורד קינג ג'ורג' מפאת שינויים במושכר. "כבר התחלנו שיפוץ מתוך כוונה לעשות מקום חדש ותוך כדי העבודות חבר הפגיש אותנו עם בנצי. הוא מעביר את הקלבריה אלינו ויחד נעשה בר איטלקי מגניב עם קומת מרתף לאירועים פרטיים". ואנו אומרות, אם כבר תנופת שיפוץ, יש עוד כמה לוקיישנים היסטוריים שישמחו ליד מלטפת מיזמים עם חזון ואהבה לעיר. פרטים בפרטי.
בילינסון 3 תל אביב, ראשון-חמישי ושבת 19:00-07:00, שישי 18:30-07:00 (שעות פתיחה בהרצה)

• אוכלים שותים
• בתי קפה בתל אביב
• קיוסק
• בנצי ארבל
• וודו בר