סיפור המקור של הנבל בעל אלף הפרצופים מ-DC זוכה לטיפול של סרט אימת גוף, ובהתאם - זו לא חוויית צפיה שמתאימה לכל אחד, במיוחד אם מפריע לכם פנים מחורג'עות ואלימות גרפית. אבל בכל זאת מדובר בסרט שהבין מה עובד בקומיקס, והוציא ממנו את המקסימום
סיפורי מקור בסרטי קומיקס הם גם ככה עניין מורכב. אחרי ניסיונות לא מי יודע מוצלחים כמו "אקס-מן המקור: וולברין" או "ג'וקר: טירוף בשניים", נראה שב-DC סוף סוף מצאו את הדרך לספר סיפור מקור מוצלח של נבל עם "הפינגווין", והסרט "קלייפייס" הוא המשך ישיר להתפתחות הזו. נקודת הפתיחה של הסרט מציבה את מאט הייגן (טום ריס האריס), שחקן יליד גות'הם, רגע לפני שיא הקריירה שלו – מועמדות לאוסקר על הסרט האחרון בו השתתף. בעקבות ההכרזה הוא יוצא לחגוג, עושה טעות פטאלית ומסתבך עם מאפיונר שמשחית את הנכס החשוב לו מכל – הפנים שלו. המאפיונרים לא מסתפקים רק בזה, וגם הורסים שמו בכך שהם מעודדים תלונת שווא על אונס, והייגן מאבד את כל מה שהיה לו. כדי לשקם את עצמו, השחקן נרשם לטיפול ניסיוני שמשתבש, ומשאיר אותו עם הכוח לשנות את פניו.
>> עכשיו זה 100 בעיות: למה כולם פתאום שונאים את ג'יי זי?
התסריטאי, אשף האימה מייק פלנגן, יצר סרט שלא מחפש להיענות לגל ה-woke ההוליוודי. אם זה היה כזה, קלייפייס היה מבצע את הפשעים שבהם האשימו אותו, וכנראה מסומן כנבל מהרגע הראשון. אבל זה לא המצב – במקום אנחנו מקבלים שחקן הוליוודי שקצת מאוהב בעצמו, ומרגיש שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ללא השלכות. בעידן המגה-פוליטיקלי-קורקט סיפור על תלונת שווא היה יכול להיתפס כלקיחת צד, אך פלנגן לא הופך את זה למרכז הסיפור, אלא משאיר אותו רק כחלק ממנו. כי זה לא סיפור על מפלצת אנושית שהופכת למפלצת ממשית, אלא תהליך קצת יותר מעניין – אדם רגיל שנרמס תחת מערכת מושחתת, עד שהוא הופך למפלצת שעשו ממנו. האם זו פעם ראשונה שראינו קו עלילה שכזה? ברור שלא, אבל השאלה היא לא איפה הדמות מתחילה ומסיימת, אלא איך מספרים את הדרך שלה. ובמקרה הזה, הסיפור מסופר באופן לא נעים לצפייה – אבל בקטע טוב.
לאורך כל הסרט, הגוף משמש כמוקד לאכזריות אנושית – בין אם היא נגרמת בגלל שאפתנות גדולה, יהירות פזיזה או מאפיונרים שמחרג'עים למאט את הפרצוף. אבל גם הוא, גם אחרי כל החרג'ועים, נשאר ביטוי לנפש. מאט הייגן לומד לשלוט בכוח שלו דרך הרגשות. קייטלין (נעמי אקי), המדענית שעורכת את הניסוי על מאט, נהגה לערוך ניסויים על גופה לפני שהכירה את השחקן. מרקוס סאבו, המפיונר שמשחית את פניו, משתמש בגופים של אחרים כדי להגן על גופו שלו – וממש לא נעים לתאר איך זה קורה על המסך. כשרואים עור מתקלף, ניתוח אף גרפי במיוחד או אפילו סצנות של קרבות אלימים – דבר די סטנדרטי בסרטי קומיקס – זה אכזרי וחסר רחמים. עם זאת, בשום שלב האלימות לא הופכת לגרוטסקית מדי, כמו ב"דה בויז" למשל.
אל תצפו לשנינויות נוסח טרנטינו, דיאלוגים מורכבים ועמוקים או משפטים בלתי נשכחים. ככלל, הדיאלוגים, נקודת החלושה המרכזית בסרט, נדחקו הצידה לטובת אימג'ים שנראים כמו פאנלים של קומיקס. והסרט מצליח לעשות זאת כי המבנה העלילתי לא מורכב מדי ויציב מספיק, והחזון האמנותי של הבמאי ג'יימס ווטקינס נוכח בכל פריים. האם היה אפשר לעבוד יותר על הדיאלוגים? אולי. האם זה הורס את הסרט? באופן מפתיע, ממש לא.
הקיבה שלי מספיק חזקה בשביל לצפות ב"קלייפייס" מבלי לעצום עיניים, אבל גם אני התכווצתי לא פעם ולא פעמיים בחוסר נוחות במושב. אני מודה, לא מדובר בחוויית צפייה שמתאימה לכל אחד. אבל אני, שאוהב יצירות שגורמות לתחושה הזאת, מאוד נהניתי. לא הרגשתי שיש שנייה אחת מבוזבזת, הדמויות מספיק פגומות כיאה לסרט ביקום הקולנועי של באטמן, והשלד העלילתי בנוי מספיק. אבל כל אלה פשוט מתנקזים לדבר אחד – התסריטאים הבינו מה עובד בקומיקס. הם הבינו את הדמות, ויצרו סרט שמצד אחד יש לו קול עצמאי, ומצד שני מרגיש כמו סיפור קומיקס על המקור של נבל. מעניין יהיה לראות איך "קלייפייס" ישתלב בגות'הם של DC, אבל בינתיים הוא מוכיח שלא צריך להיוולד מפלצת כדי להפוך לאחת. לפעמים מספיק שהעולם יתייחס אליך כמו למפלצת במשך מספיק זמן, עד שלא נשאר לך פרצוף אחר להראות לו.