איטליה של פעם: זו הייתה מסעדה נהדרת ב-2010. אבל אנחנו ב-2022

ב-15 השנים שעברו מאז שקפה איטליה החליפה את "צ'ימיצ'ינגה" (בדיעבד, המקסיקנית הטובה בהיסטוריה של העיר) אזור מזרח האיילון עבר קפיצת גדילה משוגעת. מבנים איקונים כמו הסינרמה נעלמו, גורדי שחקים צמחו, רחובות חדשים נסללו. אפילו מגרש החניה הגדול שתמיד היה שם, גידל קומות נוספות ושערים אלקטרונים מתוחכמים. אבל אז אתה מגיע לדלת המסתובבת של קפה איטליה ומגלה שמדובר לא רק במסעדה אלא במכונת זמן. כי בשניה שנכנסת בדלת, חזרת בבת אחת לשנת 2010. טוב, זה לא באמת מדוייק. המוזיקה הייתה מעכשיו, והאנשים לגמרי לא נראו מפעם. אבל הוייב הכללי הוא כל כך חזק שהוא לוחץ על כל נקודת נוסטלגיה בגוף. בעיקר כי מי עושה מקומות כאלו היום? זה ענק, לא רק בגודל אלא בתחושה. שולחנות, תאים פתוחי, רעש, בלאגן, אין ספור א.נשי שירות. היה חסר רק סלב סוג ג' שמציק למארחת וצועק "אני רוצה פיצוי", כדי להאמין שחזרנו לבראסרי בימים הגדולים.

מבט בתפריט הראה שלא הרבה השתנה גם כאן. לא עשינו השוואה מדוייקת, אבל הוויב נשאר זהה לחלוטין. אם אתם מחפשים חדשות או תחכום, חפשו בגוגל. כאן אין דברים כאלו, ונדמה שגם אין שום יומרה לעשות זאת. ראשונות, פסטות, סלטים, כמה מנות בשר בסיסיות. אולי לפני עשור זה נחשב למטבח עילי. עכשיו זה קצת משדר וייב של שיעור היסטוריה. מצד שני, זה פותח סוג של פוטנציאל, כי יש לא מעט רגעים בהיסטוריה שהיינו שמחים לחזור אליהם.

הקרצ'ופי אלה ג'ודיה, "ארטישוק בנוסח יהודי" היה לגמרי רגע כזה. המנה הזו, של ארטישוקים מטוגנים, שהמקור שלה במטבחי הקהילה היהודית של רומא, היא כל כך פשוטה ובסיסית, ועדיין מופלאה ברמות כמעט לא חוקיות. קשה מאוד למצוא אותה בארץ, בעיקר כי הארטישוקים הישראלים לא מתאימים להכנה שלה, בין השאר בגלל שהם שעירים מידי (הנה משהו שלא פעם ראשונה אנחנו שומעים על ישראלים), והנה כאן היא לא רק נוכחת אלא ממש מככבת.

בגרסה של קפה איטליה זה מוגש ללא דם נוצרי מצומצם. ארטישוק בנוסח יהודי (צילום: יחסי ציבור)

הארטישוק היהודי של "קפה איטליה" הוא לא פחות מיצירת מופת. ביס מושלם שמצליח להוציא מהארטישוק כל טיפת פוטנציאל ולממש אותה. הניגוד בין הקריספיות של השכבה החיצונית, לבין הרכות של לב הארטישוק מייצר דיסוננס מרקמים נהדר שרוקד על הלשון, הטעמים הנעימים של הארטישוק משתלבים נהדר עם האיולי המתובל שהוגש עם המנה, והדבר היחיד שאפשר להצטער עליו הוא שיש רק שלושה ארטישוקים על הצלחת.

אחרי כזאת הצלחה מסחרחרת, היה נדמה שיהיה קשה לשחזר שוב שיא שכזה, אבל סלט הבוראטה שהגיע לשולחן הוכיח שהוא לגמרי עומד בסטנדט, אם כי מכיוון הפוך לגמרי. בניגוד לארטישוק, שם הנדירות היא לב העניין, כאן יש מנה שהכי קל למצוא אותה בארץ. רק שהסלט הספציפי הזה של קפה איטליה הוא לא עוד סלט בוראטה. הוא האב הקדוש.

קפה איטליה הייתה המסעדה הראשונה בתל אביב שהכניסה באופן קבוע (לא ממש קבוע, אבל ברמת הכמה פעמים בשבוע) בוראטה לתפריט. מכאן, הטרנד הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד כמעט מכל מסעדה איטלקית. רק שכמו שכבר דיברנו בעבר, בוראטה היא חומר גלם בעייתי עם חיי מדף קצר במיוחד. בבוראטה טובה, אחרי יומיים-שלושה השמנת שממלאת את כיס המוצרלה מתקשה. זה עדיין טעים, אבל זה מאבד את כל הפאנץ'. הבוראטה של "קפה איטליה" היא לגמרי הדבר האמיתי. כשחתכנו אותה, השמנת נזלה על העגבניות ועטפה אותה בעדינות. אם היו לנו חשדות שזו הולכת להיות עוד מנה שגרתית ומוכרת, הרי הם נזלו ביחד עם השמנת. ביס אחד, ואתה נזכר למה זה סלט כל כך מדהים, ולמה התאהבנו בו כל כך. היחסים המדויקים בין העגבניות, הבזליקום, שמן הזית והגבינה יוצרים כאן ביס מהאגדות. רק תדאגו שנשאר לכם מהפוקצ'ה (הקצת משעממת בפני עצמה, חייבים להודות) כדי שתוכלו לנגב את הרוטב שנשאר בצלחת. מסוג הרטבים שצריך וראוי להימכר בבקבוקים.

לא עמד בכבוד של הראשונות בכלל. ריזוטו שרימפס (צילום: יחסי ציבור)

עוד לפני שהספקנו לסיים לנגב ועל השולחן כבר הופיעו המנות העיקריות. והייתי שמח לספר לכם שהן עמדו בכבוד בסטנדרטים של הראשונות, אבל גם הייתי שמח לספר לכם שבעיות התנועה של תל אביב יפתרו בשנים הקרובות. בשני המקרים, זה יהיה שקר בוטה. ראשונה הגיעה מנת ריזוטו שרימפס עם עגבניות שרי, ולמרות שברור לי שמדובר בביטוי מעליב למדי, אין שום דרך קלה להגיד את זה: היא הייתה מנה בסדר. השרימפס היו קצת חסרי טעם, אבל מוכנים ואכילים. הריזוטו עצמו היה סביר, לא ממש מדויק, אבל גם לא איזה אסון קולוסאלי. הרוטב היה מימי מידי אבל לא נורא. העגבניות לא הפריעו, אבל גם לא ממש תרמו. מבחינה פונקציונלית, של לטפל ברעב, היא עשתה את העבודה. מבחינת טעם, עניין וחוויה, זה עבד הרבה פחות.

המנה הבאה, פסטה 40 חלמונים עם צנוברים ובזיליקום, לא הצליחה להרים את הדברים בחזרה. הפסטה הטרייה עצמה, שמיוצרת במקום, הייתה לא רעה, אבל משהו במרקם שלה הרגיש לא נכון. הלוואי וזו הייתה הבעיה היחידה. הצנוברים אומנם סיפקו פה ושם משחק מרקמים נעים, אבל משהו בכל האירוע לא עבד. גם כאן היה וי על עניין השובע, ואין ספק שזו מנה ממלאת ואכילה, אבל בעיקר אם הטעמים האהובים עליכם הם בינוניות וחוסר עניין לציבור.

הטליאטה די מנזו, פרוסות סינטה על צלחת רותחת, הגיעו אחרונות, והיו… חביבות. קודם כל, נדמה שבניגוד לגרסה האיטלקית המקורית, הסינטה כאן חתוכה מממש דק. אין עם זה בעיה עקרונית, זה עדין אכיל, אבל הבעיה היא שהפרוסות שלא לקחת ראשונות ונשארו על הצלחת החמה, מתבשלות מהר מאוד עד לנקודת הוול דאן. אולי אם זה היה קורה לא היינו שמים לב לטעמי הלוואי המוגזמים של עישון הבשר שהתלווה לאירוע. האם סיימנו את המנה? כן. האם סבלנו? אפילו לא לרגע. האם יש לנו משהו טוב להגיד על כל זה? הלוואי.

אולי היינו צריכים להישאר עם הקלאסיקות. טירמיסו בקפה איטליה (צילום: מיכל רביבו)

בשלב הזה היינו לגמרי מפוצצים, אבל כרגיל זה לא עצר אותנו מול תפריט הקינוחים. לקחנו פאי פיסטוק שוקולד עם כדור גלידה וניל במחיר שערורייתי בצד. במרחק של כמה שעות, כל מה שאפשר להגיד שזה היה מאוד פיסטוקי עם שכבת שוקולד מלמעלה. זכור לי שהיינו מרוצים, אין לי שום יכולת לשחזר פרטים. באופן כללי, זה לרוב לא אומר דברים יותר מידי טובים. עוגת הפולנטה עם השקדים והלימון, הייתה סיפור אחר לגמרי. היא אומנם הייתה קצת יבשה והקרם המתקתק שהוגש איתה הציל אותה מאבדון, אבל היה משהו במרקם של הפולנטה, כולל תחושת הגרגרירים שליוותה את הביס, שעשה את זה חינני. או לפחות מספיק מעניין בשביל שנרצה לקחת עוד ביס, בלי שוב חרטות או שנאה עצמית. ואז, כשהגיע החשבון, הסתכלנו על השעון וגילינו דבר מדהים. 69 דקות. זה הזמן שעבר מהרגע שהתיישבנו ועד הרגע שקיבלנו את החשבון. כאילו מישהו עמד עם סטופר ועבד ממש קשה כדי שנסיים כמה שיותר מהר. כשיצאנו החוצה, וראינו את האורחים שחיכו בחוץ למרות השעה המאוחרת, גם הבנו למה.

למרות ש"קפה איטליה" עדיין מגישה שתיים מהמנות הראשונות הכי טובות בתל אביב, היא כבר לא יכולה להיחשב למסעדה מהדרג העליון. זה מקום נהדר לאכול בו צהריים, קצת יקר במונחים של דילים, אבל בהחלט עושה את העבודה. אוכל לא מתוחכם, עשוי באופן לא רע, עם הפתעות נעימות פה ושם. זה גם עדיין מקום נהדר לבוא בערב עם חברים, לשבת, לשתות, לנשנש ולהנות מהחברה. אבל אם אתם מחפשים חווית אכילה במסעדה איטלקית טובה, כדאי שתקחו את מכונת הזמן ותחזרו ל2022. יש די הרבה אופציות יותר טובות.

3 כוכבים, 4 כוכבים לארטישוק והבוראטה

ארטישוק 58
סלט בוראטה 68
פוקצ'ה 28
ריזוטו שרימפס 98
פסטה 40 חלבונים 72
טליאטה די מנזו 132
פאי פיסטוק שוקולד 48
תוספת כדור גלידה 9
עוגת פולנטה שקדים 44