במשך עשר שנות קיומו, ובעיקר סביב משברי הקורונה והמלחמה, הפך קפה ניסו למוקד קהילתי, חברתי ותרבותי ביפו, וסגירתו היא מכה קשה עבור האזור כולו ותושביו. אחרי ששרד הכל, מסביר הבעלים יוני סלומון את הסיבות שהובילו לסגירה, ובראשן לטענתו סכסוך מול הנהלת בית ספר ניסן נתיב. עצוב
כבר שש שנים שיפו מנסה להרים את הראש ולא מצליחה. תחילה היו אלה עבודות הרכבת הקלה בשדרות ירושלים ששיתקו אותה, אחר כך הקורונה ומבצע שומר חומות, ואז באה מלחמת שבעה באוקטובר. אחרי הפסקת האש בעזה נדמה היה שהיא מתאוששת לאיטה, אבל אז הגיעה המלחמה באיראן ונתנה לה מכה נוספת. והיום יפו מרכינה את ראשה: קפה ניסו נסגר.
>> עד סוף החודש: מסעדת אריא תיסגר אחרי 13 שנים של פאסון
>> יהיה מדבר: השפית רימה אולברה סוגרת את מסעדת אואזיס
בית הקפה ברחוב נועם, מתחת לבית הספר ניסן נתיב ומול בית הספר הדמוקרטי, הפך במהלך עשר שנות קיומו לעוגן חברתי בשכונה שבפאתי שוק הפשפשים, בעיקר בימי הסגר של הקורונה ובשבועות הראשונים של מלחמת שבעה באוקטובר, כמקום מפלט מלכד לתושבי השכונה שגם נשא את דגל השוויון וההתנגדות למשטר לאורך השנים. בפוסט נוקב וכואב שטח הבעלים, יוני סלומון, את הסיבות שהובילו לסגירה, ובראשן לטענתו סכסוך מול הנהלת בית ספר ניסן נתיב שבו שכן הקפה.
"לאורך השנים הניסו גם נאבק והשמיע קול", כתב סלומון. "נלחמנו עבור עסקים עצמאיים, עבור תרבות, עבור אנושיות, עבור האפשרות לדבר אחרת ולהישאר שפויים במדינה שהפכה קשה יותר ויותר לניהול עסק, ולפעמים גם פשוט לחיים עצמם. ובתוך כל זה, לצערנו, בשנה האחרונה מצאנו את עצמנו נאבקים גם בתוך הבית שבו פעלנו. במקום להרגיש גב ותמיכה ממוסד כמו ניסן נתיב – מקום שאמור לייצג תרבות, יצירה, חופש ואנשים – הרגשנו לא פעם שמערימים עלינו קשיים, מקשים על ההישרדות שלנו ומתייחסים אלינו כאל מטרד במקום כאל חלק בלתי נפרד מהמקום ומהקהילה שנבנתה כאן במשך עשור. נלחמנו מול העירייה, מול המציאות הכלכלית, מול המלחמות והפחד – ובסוף גם מול ניסן נתיב עצמו".
גם בימי ההפיכה המשטרית שלפני המלחמה ובעיקר עם פרוץ המלחמה, הפגינה הקהילה שסביב הקפה את כוחה כשהוקם בה חמ"ל בישול לטובת החיילים בחזית והמפונים בעורף. הקהילה שהתגבשה סביב בית הקפה בימי הקורונה – סטודנטים למשחק, שכנים ומשפחות צעירות מהאזור – הגיבה בתדהמה ובצער להודעת הסגירה ברשתות החברתיות, ורבים ציינו את המרד של קפה ניסו נגד תקנות הקורונה כנקודת מפתח בהיווצרותו כמרכז חברתי-קהילתי.
"כשכל העיר הייתה סגורה ומפוחדת, אנחנו פתחנו", הסביר סלומון. "גם כשקיבלנו קנסות על ימין ועל שמאל, גם כשאיימו לסגור אותנו שוב ושוב. לא ביקשנו תו ירוק ולא הסכמנו לקחת חלק בהפרדה בין אנשים. הבאנו ארגזי חלב. בהתחלה רק כמה בודדים, ומהר מאוד עשרות אנשים ישבו עליהם עם קפה ביד וכריך בניסיון להרגיש שוב בני אדם בתוך מציאות מטורפת. לאט לאט כל העיר נראתה ככה. מה שנולד מתוך אילוץ, הפך לרגע תרבותי שלם. הפכנו מעוד בית קפה לבית של אנשים בתקופה שאנשים כמעט ואיבדו בה את עצמם".
סגירתו של קפה ניסו היא מכה לא קטנה לאזור שוק הפשפשים, שמתקשה לחזור לעצמו על אף הניסיונות של העירייה להפיח בו חיים עם פרויקטים נקודתיים דוגמת שוק האיכרים השבועי. בית הקפה לא היה רק אחד המוצלחים באזור, אלא מהבודדים שגיבשו לעצמם אופי מקומי ברור שאינו נשען על תיירים מראשל"צ ומארסיי. "הדבר הכי קשה בפרידה הזאת הוא אתם", סיכם סלומון, "הקהילה המדהימה שהייתה שם לאורך כל הדרך. הלקוחות הקבועים שהפכו לחברים, האנשים שנכנסו 'רק לקפה' ונשארו לשנים, החיבוקים, השיחות, הצחוקים, הריבים, הפיוסים, הבקרים העייפים והלילות הארוכים. הניסו היה משפחה. הוא היה בית. והוא היה הוכחה לזה שאפשר עדיין ליצור מקום שיש בו קהילה אמיתית, חום, קבלה ואהבה – בלב העיר הזאת".