קרולי שנימן, האמא הרוחנית של ליידי גאגא ולינה דנהאם, מתה בגיל 79
הרבה לפני מרינה אברמוביץ' ופוסי ריוט, קרולי שנימן התפשטה והחלה במסע שיהפוך את אמנות המיצג החתרנית לדבר הכי חם ונכון. בסוף השבוע שעבר היא מתה בגיל 79 מסרטן
"תמיד בשיעור הראשון חצי מהסטודנטיות מתפשטות", כך סיפרה לי פעם אמנית שמלמדת שיעורי פרפורמנס באחד מבתי הספר לאמנות בארץ. את הפעולה הכמעט אוטומטית הזאת, שהפכה להיות הקלישאה הכי גדולה ושחוקה של הז'אנר, אפשר לזקוף במידה רבה לזכותה של קרולי שנימן, מחלוצות האמנות הפמיניסטית שמתה בסוף השבוע שעבר מסרטן בגיל 79.
שנימן הייתה אחת הדמויות המרכזיות של אמנות הגוף הרדיקלית של שנות ה־60 ותחילת ה־70, ואין היום תערוכה או ספר על אמנות פמיניסטית שהיא לא מככבת בהם. אבל שמה מוכר פחות לחובבי האמנות – הרבה פחות מבת דורה, מרינה אברמוביץ', שהפכה את אמנות המיצג החתרנית לדבר הכי חם ונכון בסביבה בעשור האחרון. סביר להניח שאילולא שנימן, יוצרות כמו אברמוביץ', פוסי ריוט, ליידי גאגא ואפילו לנה דנהאם לא היו קיימות היום.
עוד כתבות מעניינות:
למה המילניאלז מעריצים פתאום צייר מהאייטיז?
ז'קלין כהנוב לא הייתה מאשרת את התערוכה שהוקדשה לה
הסוד המצמרר של מלון פאר בזיכרון יעקב
שנימן התחילה את דרכה כציירת אקספרסיוניסטית, אבל גילתה מהר מאוד שלא קל להיות ציירת בעולם האמנות הניו יורקי של שנות ה־50, שנשלט על ידי חונטה גברית קשוחה. היא חיפשה דרכים אחרות להביע את עצמה והגיעה למסקנה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה דרך הגוף, ולא במחוות גופניות אקסטטיות בסגנון ג'קסון פולוק וציור הפעולה שלו, אלא להשתמש בגוף בתור כלי של ממש.
לכל אורך שנות ה־60 יצרה שנימן עבודות פרובוקטיביות שעסקו בטאבו הכי גדול של החברה הפטריארכלית האמריקאית: המיניות הנשית. בעבודה "Fuses", למשל, היא תיעדה אותה ואת בעלה, המלחין ג'יימס טני, מקיימים יחסי מין. ב"Meat Joy" היא ערכה מעין טקס פראי עם שמונה רקדנים ורקדניות שהתבוססו בבשר, דגים ודם, וב"עד גבול היכולת שלה" ציירה שנימן על קירות בעודה תלויה עירומה על רתמה. אם זה נשמע לכם מוכר אתם לא טועים – שנימן והעבודה הזאת היוו השראה לדמותה של מוד לבובסקי בסרט "ביג לבובסקי".
אולם, העבודה הנועזת ביותר של שנימן שהפכה לאיקונית ורדפה אותה עד סוף ימיה, לטוב ולרע, הייתה "מגילה פנימית". באוגוסט 1975 עלתה שנימן על במה מאולתרת בפסטיבל פמיניסטי בניו יורק. היא פשטה את בגדיה, מרחה את גופה בצבעים והוציאה באטיות מהווגינה שלה נייר מגולגל, והקריאה מתוכו את המניפסט הפמיניסטי הזועם שלה. הפרפורמנס של שנימן הצית סערה. מבקרי האמנות, גם הפמיניסטיות שבהם, טענו שהעירום של שנימן אינו משרת את האג'נדה הפמיניסטית ושזו עבודה סטריאוטיפית ונרקיסיסטית. גם הגלריות והמוזיאונים לא הסכימו לעבוד עם האמנית שנראתה להם יותר מידי קיצונית.
בסרט תיעודי של BBC על מהפכת האמנות הפמיניסטית של שנות ה־60־70 ששודר לפני חצי שנה, מספרת שנימן ש"מגילה פנימית" היא הברכה וגם הקללה שלה. אמנם העבודה הפכה אותה לחלוצה פמיניסטית אבל לא אפשרה לה להיות משהו אחר מעבר לזה. אחרי שנים של התעלמות מהיצירה שלה זכתה שנימן לעדנה מחודשת בשני העשורים האחרונים; בשנה שעברה הוצגה רטרוספקטיבה גדולה שלה ב־MOMA PS1 שהציגה פן פחות מוכר של שנימן עם יותר מ־300 ציורים להם היא קראה ציורים קינטיים.
"אנשים נדהמים לגלות שאני ציירת", היא מספרת בסרט, "מעולם לא הצגתי את הציורים האלו בעבר כי אף אחד לא ממש התעניין בהם". המקרה של שנימן מעיד שדרכן של אמניות עדיין לא קל, ושהאמנות הפמיניסטית אמנם שינתה את ההיסטוריה אבל לא תמיד עשתה חסד עם האמניות שלה.