טריפ מהגיהינום: איך שינה מסע LSD את עמדתו של ק. צטניק על אושוויץ

תפיסת הבנאליות של הרוע לא תפסה בישראל. האתוס שהישראלים עונדים סביב הצוואר, הולכים איתו לישון וקמים איתו בבוקר, הוא הייחוד של השואה, הייחוד של הנאצים, הייחוד של הקורבנות היהודים. לא היה כשואה, לא יהיה כשואה, הנאצים הם הרוע המוחלט (ואנטישמים או מבקרי ישראל כיום הם עוזריהם) והיהודים הם נרדפים מוחלטים. הגותה של חנה ארנדט נדחקה מפני הקלישאות של מסעות התיכונים לפולין, אך ארנדט לא הייתה לבד.

ב־1961, במהלך עדותו במשפט אייכמן שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כייצוג של פוסט טראומה מהשואה, טבע הניצול המפורסם ביותר מאושוויץ ק. צטניק (יחיאל די־נור) את המונח "הפלנטה האחרת" ביחס למחנה ההשמדה: "הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר, ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו".

אך מאוחר יותר, בשנות ה־70, חל בק. צטניק היפוך תודעתי מרשים. בהשפעת טיפול שעבר ב־LSD הוא שינה את עמדתו והצטרף, למעשה, לארנדט; אך כמי שעבר את הזוועות בעצמו וחזר בו: אושוויץ אינה פלנטה אחרת, הנאצים אינם ייחודיים. הדברים פורסמו בכתבת שער סנסציונית ב"העולם הזה" ומאוחר יותר בספרו יוצא הדופן "צופן אדמע" מ־1987. הספר הוא למעשה תמלול של טיפולים שעבר ב־LSD ב־1976 בהולנד ואשר בעזרתם התמודד עם טראומת העבר ונולד מחדש.

"את עצמי אני רואה. את פני עצמי. בגולגולת־ראש־אמי נשרפתי, ובבשר בני משפחתי הזנתי את כור המשרפה של אושוויץ", הוא אומר שם. "אני הנשרף! ואני נוקליאוס!? אהה, אלוהים! מיהו האני העומד למטה אצל בלוק 14 ומי האני, שם למעלה, המולך בתוך הפטרייה הלוהבת? מתי אני למעלה ומתי אני למטה? מתי אתה הוא אלוהים, הבורא, ומתי אתה אלוהים, המחריב?".

הטקסט הפסיכדלי המוטרף הזה מבליע בתוכו את ההשלכות התודעתיות של שימוש ב־LSD. מחקרים רבים מראים כיצד שימוש באסיד ובחומרים פסיכדליים שונים עשויים לגרום ל"מות אגו" ולתחושה של אחדות עם הכל, להזדהות פורצת גבולות עם הזולת; אין עוד אני ואתה, אין יותר הבדל בין אובייקטים בעולם. ובכל זאת הזדהות עם רוצחיך קשה יותר מלדבר עם עצים ופרחים.

כך הוא כותב בספר אודות חזרתו תחת השפעת החומר לאושוויץ: "ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד ערום בין שלדים ערומים, נשלח עכשיו על ידי הגרמני המפהק אל הקרמטוריון. מביט בו ובפיהוקו, ופתאום שואל את עצמי, האם הוא שונא אותי? הרי הוא אפילו אינו מכיר אותי. גם את שמי אינו יודע. אני מוסיף להביט בו ושואל את עצמי: האם אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני יודע. בו ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי מעודי: אם כך הוא הרי יכול היה לעמוד כאן במקומי, ערום במשאית, ואילו אני יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר שכזה, דואג לשלוח אותו ומיליונים כמוהו לקרמטוריון – וכמוהו הייתי גם אני מפהק".

בחמישי (12.4) ייערך בלבונטין 7 אירוע בהשתתפות גון בן ארי, שהרה בלאו, פרופ' אורי ש' כהן ופרופ' דן לאור לכבוד הספר הייחודי והקשה לעיכול הזה, על דמותו הטעונה של ק. צטניק ועל האופן שבו נתפסת אותה "פלנטה אחרת", בראי הגותו המאוחרת והטיפול שעבר, ובכלל.

"יש שתי סיבות שגרמו לכך שק. צטניק הודחק", אומר הסופר יפתח אשכנזי, חוקר ספרות שואה שעבד עד לאחרונה בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, שינחה את האירוע. "הוא עצמו עבר איזו פאזה של רצון להישכח, כחלק ממנה הוא שרף את העותק של ספר השירים הראשון שלו שהיה בספרייה הלאומית והתכחש לדברים שאמר בעצמו. הסיבה השנייה היא האופי הפורנוגרפי של כתיבתו – ברגע שבו הישראלים הרגישו שהם 'התבגרו' ושעכשיו הם יכולים להתמודד עם השואה 'ברצינות', ק. צטניק נדחק הצדה ונחשב לפורנוגרפי ולא אמין".

האם ק. צטניק ראה בטיפול שעבר אפשרות לריפוי עבור רבים או שזה היה משהו פרטי שלו?

"כחלק ממסע קידום המכירות של הספר הוא אף העניק ריאיון לטלוויזיה שבו דיבר בגלוי על הטיפול ב־LSD. הוא עצמו התייחס לטיפול כמה שהציל אותו, אבל עם טיפוסים כמו ק. צטניק קשה לדעת אם הוא ראה בטיפול משהו שיכול להתאים גם לאחרים".

בערב יוקרן גם הסרט הקצר "מסע אל הפלנטה האחרת" של תום קלס, שמשלב ראיונות עם ק. צטניק שבהם הוא מתייחס לשינוי שעבר עליו, עם דברים שראוי שיהדהדו במיוחד היום: "האדם יצר את אושוויץ. אני, האדם, יצרתי את ה־H bomb. כי האצבע שתלחץ על הכפתור שיכול להפוך את העולם לתוהו ובוהו היא לא האצבע של אלוהים אלא האצבע של האדם".

"פלנטה אחרת: ק. צטניק והפסיכדליה של אושוויץ", לבונטין 7 תל אביב, חמישי (12.4) 20:00, 30 ש"ח