דניאל גלרה הוא הסופר הברזילאי שאתם צריכים להכיר

"זקן ספוג דם" הפך את הסופר והמתרגם הברזילאי דניאל גלרה לכוכב עולה בשמי הספרות הלטינו־אמריקאית. לרגל תרגום ספרו לעברית, הוא מספר מדוע בחר להתבודד שנתיים בעיירה נידחת ומודה שגם זה לא עזר לו להיות פחות מבולבל ומרוכז בעצמו

דניאל גלרה. צילום: ג'וליה ברנשטיין
דניאל גלרה. צילום: ג'וליה ברנשטיין
28 בינואר 2015

השם דניאל גלרה אולי לא אומר לכם כלום, בינתיים, אבל במדינות אמריקה הלטינית הוא אחד הסופרים הצעירים הנקראים ביותר. גלרה בן ה־36 הספיק כבר לפתוח ולסגור את הוצאת הספרים ליוורוס דו מאל, שבמהלך שלוש שנות פעולתה הצליחה לעורר את זירת הספרות העכשווית בברזיל, שהייתה רדומה במקצת בתחילת שנות האלפיים. הוא פרסם ארבעה רומנים וקובץ סיפורים קצרים, תרגם לפורטוגזית סופרים כמו דיוויד פוסטר וואלאס, זיידי סמית ואירווין וולש, נבחר על ידי כתב העת הספרותי "גרנטה" לאחד הסופרים הברזילאים העכשוויים המשפיעים ביותר ובשנת 2013 זכה בפרס סאו פאולו לספרות. בימים אלה רואה אור בעברית לראשונה רומן שלו, "זקן ספוג דם", שנבחר לפני כשנתיים לספר השנה בברזיל.

במרכז "זקן ספוג דם" עומד לכאורה רצח מסתורי שהתרחש בשנות ה־70 בגרופבה – עיירת קיט שקטה בדרום ברזיל. אך אל תתנו לכך להטעות אתכם, זהו אינו עוד מותחן. למעשה, מתח הוא אולי בין הרגשות השוליים ביותר שהקריאה בספר מעוררת. גיבור הספר הוא גבר צעיר ששמו אינו ידוע, בהתאם לקיומו הארעי בעולם. לפני מותו, מספר לו אביו של הגבר את האמת בנוגע למות סבו, שנרצח בגרופבה על ידי המון קטן של אזרחים שלקחו את החוק לידיהם.

הסקרנות היא אחת הסיבות לכך שהגבר עוזב את ביתו שבפורטו אלגרה ויוצא לגרופבה עם כל רכושו הדל ובליווי כלבתו הזקנה של אביו. הוא שוכר דירה על חוף הים ולאט לאט משתקע בעיירה המנומנמת, ופה ושם הוא מנסה לחקור את מות סבו באמצעות תשאול תושבים מזדמנים. איש אינו שש לספר לו על הרצח המסתורי וחלק אף מייעצים לו להפסיק לשאול. אלא שבכך, ובכמה אירועים שמתרחשים לקראת סוף הרומן ושלא נחשוף בפניכם מחמת הספוילר, מסתכמת עלילת המתח.

מכאן ואילך גיבור הספר מוצא עבודה כמאמן שחייה בבריכה הציבורית, שוחה בכל יום בים, מסייע לדייגים שיוצאים עם שחר בספינות קרות וחלולות לעשות עבודה שכבר אין בה צורך מאז הדיג התעשייתי, רוכש חברים חדשים, מכין כריכים, מתאהב פעם או פעמיים, חולם, בוהה, תוהה, בורח מהחיים שהיו לו קודם, חושב על אאוטסיידריות, נהנה מאלמוניותו. זהו רומן אקזיסטנציאליסטי במסווה של מותחן, ובעוד התעלומה נפתרת, כצפוי, הוא מותיר את הקורא להרהר בשאלות הפתוחות שמעלים החיים בעידן המשונה הזה.

"זקן ספוג דם" מאת דניאל גלרה
"זקן ספוג דם" מאת דניאל גלרה

תיאור אורח החיים בעיירה מפוצלת האישיות, שבעונת הקיץ שופעת תיירים ומציעה אווירת קרנבל וברגע שנגמרת עונת התיירות הופכת למקום קודר ואפלולי, הוא מדויק ויורד לפרטי פרטים. גלרה עצמו עזב את ביתו שבסאו פאולו ושכר דירה בגרופבה, על חוף הים, שם התגורר כשנתיים. "הכל התחיל מרעיון שרץ לי בראש על בחור צעיר ובודד שמוצא את מקומו במקום כמו גרופבה, היכן שטבע מרהיב ומנהגים מסורתיים משתלבים עם המודרניות הפרובלמטית של ברזיל כיום", מספר גלרה כשהוא מסביר איך נולד הרומן. "במקביל נזכרתי בסיפור ששמעתי מאבא שלי לפני שנים רבות על מקרה רצח בגרופבה, והוא שגרם לי להמציא את הרצח של הסב. כל השאר הגיע מהתקופה שבה חייתי בגרופבה וזה שילוב של חוויות אישיות והפלגות בדמיון".

מה בעצם גרם לך לעזוב הכל ולעבור למקום שכוח אל כמו גרופבה?

"גרופבה היא לא בדיוק שכוחת אל. בעונת הקיץ היא מתמלאת בתיירי חוץ ופנים ונהיה שם ממש צפוף, ואפילו במהלך החורף יש כמות הגונה של התרחשויות. יש שם גם חנות ספרים מצוינת שפתוחה כל השנה וזה כבר מספיק בשבילי. אבל כן, זה מסוג המקומות שהולכים אליהם אם רוצים להיות לבד או להתחיל מחדש. אני מניח שפשוט הייתי זקוק לניסיון הזה, הייתי סקרן לראות מה יעשו לי הבדידות והקרבה הזו לטבע, איך הן ישפיעו עליי. במהלך תקופה מסוימת הייתה לגרופבה השפעה מופלאה עליי. אני אוהב את סאו פאולו ואת החיים בעיר, אבל משהו בי נמשך גם להפך המוחלט".

סופר שמגיע מעיר גדולה ושוקקת כמו סאו פאולו ומוצא את עצמו בחברת דייגים ובעלי אכסניות במשך שנתיים. אין כאן פוטנציאל לשיגעון?

"במובנים רבים הרגשתי הרבה יותר שפוי שם מאשר בסאו פאולו או בפורטו אלגרה, היכן שאני גר היום. מאז ומתמיד אהבתי להתבודד. הזמן הפך לאינסופי, קראתי המון, שחיתי בים ונחתי על החול מבלי להיות מוטרד מדד־ליינים ומלוחות זמנים. קודם לכן הכרתי את גרופבה בעיקר כחוף תיירותי, ובמהלך המגורים שם נחשפתי לדינמיקות החיים שמעבר לעונת התיירות ולצד האפל יותר של עיירת הקיט הזו, שהיה מרתק בעיניי. הכרתי שם כמה חברים נהדרים. זה היה מגרה להיחשף לאנשים מרקע שונה ותחומי עניין רחוקים כל כך מכל מה שאני מכיר. אבל מדי פעם נחתו עליי געגועים עזים לסביבה העירונית והייתי נוהג במשך שעה וחצי לפלוריאנופוליס רק כדי לראות איזה סרט בקולנוע ולאכול בבורגר קינג".

דניאל גלרה. צילום: Luiz Maximiano
דניאל גלרה. צילום: Luiz Maximiano

גלרה מסכים כי הספר אינו שואף להיות מותחן ועם זאת הוא רווי במיסתורין שמתנגש במידה מסוימת עם תפיסת עולמו המפוכחת מאוד של הגיבור. "המסתורין משמש יותר כתירוץ כדי לחקור נושאים כמו מיתוסים, אמונות תפלות ודינמיקות משפחתיות", הוא מסביר. "מצד אחד הגיבור, או האנטי גיבור, הוא אדם חסר השכלה ויותר מכך, יש לו נקודת מבט סרקסטית על קריאה ועל כתיבה כדרך לחקור את העולם. אך ישנם כמה נושאים פילוסופיים שאורבים ברקע ואני מנסה להציף אותם באמצעות הנרטיב שלו. אני רוצה שהקורא ירגיש ויבין את השקפת העולם של הפרוטגוניסט".

השקפת העולם שאתה מדבר עליה נעה בספר הלוך ושוב על הגבול בין בחירה חופשית לבין דטרמיניזם. בשלב מסוים הגיבור טוען כי יש גם אפשרות שלישית. מהי?

"הרומן מצביע על הבעיות שעולה מהחלוקה הבינארית בין בחירה חופשית לדטרמיניזם. החלוקה הזו אינה מספקת. הגיבור מרגיש זאת היטב, אבל אין לו יכולת להעלות אפשרות שלישית סבירה. גם לי אין את היכולת הזאת. אבל אני בהחלט מאמין שישנה אמת אחרת, חשובה, ששוכנת בקו המחשבה הזה".

כמי שנחשב לאחד הסופרים המשפיעים בארצו וכמייסדה של הוצאה לאור שזכתה לשבחים על תרומתה לספרות הברזילאית העכשווית, היינו מצפים מגלרה שיחזיק בדעות ברורות על מקומו של הדור הנוכחי של סופרים לטינו־אמריקאים בהשוואה לסופרים מערביים ואנגלו־סקסיים, אלא שהוא נמנע מלהצביע על הבדלים. "כולנו אותם חסידים מבולבלים של סיפורת" הוא מהגג, "שמחטטים בהריסות ובשברים של העידן המודרני ומנסים למצוא קצת היגיון בתקופה הזו של פוסט מודרניזם וריכוז עצמי, לעתים מתוך מחשבה נרקיסיטית לא פחות. אני לא רואה שום הבדלים לאומיים בינינו".

זקן ספוג דם מפורטוגזית: דלית להב־דורסט, הוצאת פן/ידיעות ספרים, 397 עמ'