אכלנו נהדר במסעדה הכי לוהטת של תל אביב. זאת לא מסעדה טובה

רדלר היא כנראה המסעדה החדשה הכי מדוברת שנפתחה השנה בתל אביב. ודי ברור למה. יש לה שף ידוע שאחראי לצד הקולינרי – מושיקו גמליאלי, האיש שמאחורי בר 51 ומונא הירושלמית. יש שותפים בכירים מחיי הלילה של העיר בשביל הקשרים. יש לה מיקום אדיר בלב המדרחוב הטקטי של נחלת בנימין, כנראה הרחוב שהכי נעים להסתובב ולשבת בו בערב מצפון לשוק לוינסקי. היא יושבת בתוך מלון בוטיק אלגנטי, בבניין ששופץ באופן לא פחות מרהיב. יש לה אפילו שם שמתקשר להיסטוריה של הבניין, שהוקם על ידי יהושע רדלר ב-1912.

לרדלר יש את כל מה שהייתם רוצים ומצפים לקבל ממסעדת עילית תל אביבית. קודם כל יש לה אוכל ממש טעים. לא מנה אחת או שתיים. הכל. לאורך כל הדרך. מהלחם ועד הקינוח. אין נפילות. אין אפילו באמפים. באמת אוכל נהדר. יש לה גם מערך שירות לא שגרתי, כולל החלפת סכום וצלחות אישיות בקצב מסחרר, וניקוי שולחן בתדירות אפילו יותר גבוהה. הבעיה מתחילה בדברים שאין לה. כי נדמה שנדמה שמרוב נסיון להנדס את המעגל ולסמן וי על כמה שיותר סעיפים ברשימת "10 דברים שעושים מסעדה למושלמת" של טיים אאוט, שכחו שם דברים בסיסים. למשל אומץ, סבלנות ובושה. ואטמי אוזניים.

עושה וי על כל סעיפי ההייפ. רדלר (צילום: עמית גירון)

אלגנטי, צפוף ורועש. לא בהכרח בסדר הזה. זאת התחושה שמתקבלת מייד אחרי שמתיישבים ומסתכלים קצת מסביב. כן, רדלר מאוד אלגנטית. ברור שמישהו הקפיד על כל הדברים הקטנים בעיצוב. והיא גם מאוד צפופה. או לפחות מרגישה מאוד צפופה. שולחן או שניים פחות היו הופכים את כל האירוע לקצת פחות דחוס. זה גם היה מוריד קצת ברמת הרעש. וזה חשוב כי לא ברור אם זה בגלל עוצמת המוזיקה או אקוסטיקה בעייתית, בשורה התחתונה כמעט בלתי אפשרי לנהל שיחה סביב שולחן ברדלר. ואי אפשר אפילו לברוח לשפת סימנים כי ממש חשוך.

>> אבן עזרא: בשבוע שעבר אכלנו במסעדה שגרמה לנו לחייך
>> מצאנו מסעדה ערבית מושלמת לעצור בה בדרך לצפון

אבל לא באנו לדבר, באנו לאכול. אז בואו נדבר על הלחם. 24 שקלים. זה מה שגובים כאן על 2 וחצי פרוסות לחם עם קערית קטנה של חמאה גבינה ושמן זית בצד. אז ברור שבושה אין. אלא אם הלחם (הנהדר) משובץ יהלומים, אין הצדקה לתמחור שכזה, למרות שהצלוחית הקטנה הזו, עם החמאה והגבינה והשמן זית, בגלל השילוב הלא מאוד מקובל, הייתה אחד הרגעים היותר מעניינים בארוחה.

מימין: טעים ולא מעניין; משמאל: טעים ומעניין. רדלר (צילום: דן פרץ)

זה בעייתי כי רוב הדברים שאכלנו, איך נגיד את זה בעדינות, היו טעימים אבל קצת פחות מעניינים. למשל הפיקניה הכבושה. 4 רצועות לא מאוד רחבות של פיקניה בעובי נייר שקוף עם 4 חתיכות של גבינה צהובה. האם זה טעים? נדמה לי שכן. בארבע השניות שבהן הרגשתי את ה"מנה" נוצר רושם מסויים אצלי שזה מצוין. לא שהייתי יכול לחתום על זה לאור זערוריות המנה. האם זה היה מעניין או מסקרן? רק ברמה של "מעניין עוד כמה פראיירים יפלו במיני מנה הזו". או הקרוקטים עם הבייקון. וואלק אין מילה רעה להגיד. היה ביס כיפי מבחוץ, החלק הפנימי היה קרמי ונעים. האיולי מלמטה נתן קיק של שמנוניות. אבל כמה שזה לא היה אחלה, וזה היה, גם כאן לא בדיוק הייתה הברקה קולינרית.

קרודו הדג, שהגיע אחר כך, היה הרגע הראשון בארוחה שבו אמרנו פעמיים וואו. גם על הביצוע, אבל גם על הרעיון. הטריק של המנה הזו הוא שהדג לא נקצץ אלא ממש מגורר ביחד עם עגבניה. התוצאה היא פלייקים של דג, במרקם שמזכיר קצת ביצי דגים וטעם ימי מלוח נהדר. זאת מנה כל כך מוצלחת עד שהיא מביאה גם רגעים של אושר אבל גם את הסעיף. זה הרגע שבו אתה מבין שיש לאנשים מאחורי רדלר את היכולת לתת בראש, רק שלמרבה הצער אין להם את האומץ לעשות.

לא בדיוק הברקה קולינרית. רדלר (צילום: דן פרץ)

במקום זה הם מעדיפים להגיש מנות כמו בריוש, חמאת מיסו, אבוקדו ודג נא. מנה שנראת כאילו הכניסו לבינה מלאכותית את רשימת הטרנדים של תל אביב, וביקשו ממנה להנדס את הביס המושלם. וזה עובד, יחסית. כי מה יכול לא לעבוד בשילוב הבנאלי כל כך של דג ואבוקדו, בטח על בריוש שכידוע הוא מלך מלכי הלחמים? ובכן התשובה היא חמאת המיסו שהפכה את הכל למלוח כמו דמעות של ירבועים.

שלב הפסטות של הארוחה המשיך לחלוטין את קו ה"בואו נלך על בטוח" של האירוע. הפפרדלה בחמאת מרווה לימונית הייתה עשויה בדיוק במידה, האטריות היו עדינות אבל עם בייט, הרוטב היה מדויק ומאוזן, והכל נעטף בלימוניות נעימה שנשארה בחלל הפה כמו ספריי ריח מתקתק שמתפוגג ונעלם מהזיכרון אחרי שלושים שניות. מנת הספגטיני סרטנים הייתה כנראה הרגע הכי מרגש לאורך הערב כולו. פשוט כי בכל פעם שמגישים לנו מנה עם סרטנים שממש אפשר להרגיש אותם – מלאך מקבל כנפיים. הפסטה הייתה נהדרת והסרטנים היו מעולים והרוטב עם פלפל שאטה, פטרוזילה ובוטרגה היה כל כך מוצלח, ברמה של להזמין במיוחד עוד מנת לחם כדי לנגב אותו (ולא לקבל, כי הצוות חסר הסבלנות התעקש לפנות את הקערות הריקות למרות שביקשנו שלא).

הולכים על בטוח, יותר מדי בטוח. רדלר (צילום: דן פרץ)

המנות העיקריות המשיכו את אותו קו ה"הכל מצוין, אבל לא מאוד מעניין". שורטריב טלה עם רוטב תמרינדי הייתה מנה קטנה למדי, אבל מוצלחת. הבשר היה טעים, הרוטב המתקתק היה מאוד דומיננטי, אבל בזכותו אפילו הלוביה שהוגשה עם הבשר, הייתה מוצלחת. אין פה איזו הברקה או יציאה גדולה. מצד שני, גם אין תלונות. הלברק בפחמים היה ביצוע אדיר לרעיון חביב. דג לברק פתוח צלוי בגריל בפחמים מכוסה בסלסה ירוקה. הדג היה מושלם. זאת לא מילה שמשתמשים בה סתם ככה. לא זוכר מתי קיבלתי בתל אביב דג שעשוי כל כך וואו. צרוב מבחוץ, נמס בפה מבפנים. מנה שכל ביס שלה הוא משחק מרקמים אדיר. ויש גם את הסלסה שנותנת לכל האירוע סחרור של טעמים. ואז אחרי כל המחמאות אתה נזכר שזה כולה דג בגריל.

>> ימי בנימין: זה הרחוב הכי לוהט בתל אביב. יצאנו למפות אותו
>> 23 המסעדות הכי טובות בתל אביב. הרשימה המצומצמת והמעודכנת

הקינוחים היו דווקא סיום נחמד לערב. היה פודינג אורז עם מכסה סוכר מקורמל שהיה מוצלח ושיחק יפה על הבדלי מרקמים ומתיקות. גם עוגת התמרים עם רוטב הטופי הייתה מוצלחת למדי, כולל כדור גלידה וניל מצויינת עם פלפל שחור שלמרבה הצער לא הורגש מספיק. אבל אפילו שני קינוחים טובים התקשו להעביר את הטעם המעט חמצמץ שנשאר בפה.

אוכל נהדר, אבל נטול ברק ורגש. רדלר (צילום: דן פרץ)

הבעיה של רדלר היא לא בצד של האוכל. יש בה, כאמור אוכל נהדר. הבעיה שלה היא שההייפ שהיא כל כך נחושה להשיג שואב ממנה כל טיפה רגש. מסעדה שלאורך כל הדרך נראית – ויותר גרוע, מרגישה – כמו נסיון שיבוט גנטי של "המקום הכי חם בעיר", וזה לא עובד. כי בלי אמירה מקורית, בלי חדשנות ובלי אופי, מה שנשאר בסוף הוא אוסף אקלקטי של מנות, שלמרות שרובן מוצלחות מאוד, הן לא הופכות בשום שלב לארוחה.

★★★✯ 3.5 כוכבים. 4 כוכבים עם פקטור טרנדיות
רדלר, נחלת בנימין 48, א'-שבת 22:30-18:30, 03-7283830

פיקניה 46
קרוקט 42
קרדו 52
פסטה סרטנים 82
טרטר דג 36
שורט ריב 98
לברק בפחמים 118
פפרדלה חמאת לימון 74
עוגת תמרים 50
פודינג אורז 52