הוא היה "העלוקה" של המדינה. היום הוא מתחרט על זה | ריאיון

הראיון הראשון שלי עם שלומי לאופר התפרסם לפני 24 שנה. עד סוף אותו יום הוא כבר נזרק מהבית. הוא היה אז בן 20, כתב החדשות המקומיות בהוט. ראיינתי אותו לשער מגזין "ידיעות חדרה", שם סיפר בפומבי שהוא הומו, והצטלם עם איפור כבד על פניו. לאופר מחוץ לארון מגיל 15, אבל עד אז בני המשפחה המורחבת לא ידעו. הראיון התפרסם בשישי בבוקר. בערבו של אותו יום פגשה אמו את האחים והאחיות שלה, והם סיפרו לה מה קראו בעיתון. באותו רגע היא התקשרה לשלומי ואמרה: "כשאני חוזרת, אל תהיה יותר בבית".
>> אחרי 46 שנה, אירינה שלמור סוגרת את משרד היח״צ: ״מבעבעת מבפנים

והוא הקשיב. כשהיא חזרה, הוא כבר לא היה שם. נזרק יומיים אצל חברה קרובה, משם עבר לקיבוץ העוגן, ולאחר תקופה לא ארוכה נחת בתחנת היעד: תל אביב. לבית בחדרה לא חזר עוד. "יצאתי פומבית מהארון ונזרקתי פומבית מהבית, ומאז לא התראיינתי יותר", הוא אומר עכשיו, כשאנחנו נפגשים שוב, כמעט רבע מאה אחרי השיחה ששינתה את מסלול חייו. היום, חשוב לומר כבר עכשיו, שלומי ואמו קרובים מאוד ואפילו עובדים יחד. עוד נחזור לכך בהמשך. ב-24 השנים שחלפו בנה לאופר (43) קריירה שלמה סביב מבטם של אחרים: האיש שנזרק מביתו מפני שלא ראו אותו, הפך למי שיודע לגרום לאחרים להיראות.

הוא כתב את מדור הרכילות הסופר-פופולרי "העלוקה" בידיעות אחרונות, ניהל מאבקים תקשורתיים עבור הקהילה הגאה, היה מאדריכלי מחאת הפונדקאות והגשים חלום ילדות בלתי סביר כשהפך לאיש סודה הקרוב של ירדנה ארזי. אנחנו נפגשים בביתו, בסמטה קטנה ומקסימה ליד שדרות רוטשילד בתל אביב. הוא מכין לי קפה, ומספר שמעולם לא שתה אפילו כוס אחת בעצמו. ככה זה עיתונאים. אפילו מהקפה שהם לא שותים הם מצליחים להוציא כותרת. בשנים האחרונות, מאז סגר את משרד היח"צ שהיה לו בשותפות עם נדב גלאון (הבן של זהבה), הוא נע בין כנסים, קמפיינים, אירועי תרבות וסרטים דוקומנטריים – הוגה רעיונות, בונה תוכן ומחבר בין האנשים שיכולים להפוך אותם למציאות. בין לבין הוא מרצה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. כששואלים אותו מה המקצוע שלו, הוא עונה "תעשיות תוכן".

תן דוגמאות לאירועים שהרמת.
"יזמתי קונצרט מחווה לעופר ניסים; ועידת ה-40 של קרן רש"י; האוסקר של סיילספורס; חגיגות ה-50 של האגודה למען הלהט"ב. השנה גם עשיתי את מדד הבריאות של ישראל, של מכבי שירותי בריאות, שזכה בחודש שעבר באוסקר הבינלאומי של יחסי הציבור בתחרות שנערכה בבריטניה". את הקרדיט על הפיכת הרעיונות למציאות הוא מבקש לחלוק עם המפיק הקבוע שלו, אדם עמית כהן אבני (AACA). "כל פעם אני אומר לו: 'כל הלקוחות האחרים שלך יחיו גם בלעדיך, אני לא'".

אתה עושה בעיקר אירועים של הקהילה הגאה?
"לא, אבל מאוד חשוב לי להיות מעורב בדברים הגדולים והחשובים שקורים בקהילה. כשעושים משהו גדול בלעדיי אני נעלב. ואני גם אומר את זה. אני לא יושב בבית ונעלב ככה לעצמי, אני מרים טלפון".

"אני לא ראיתי אבל העולם ראה"

לאופר נולד וגדל בחדרה. עד התיכון כמעט שלא היו לו חברים, לטיול שנתי לא יצא מעולם, ואת שלוש שנות חטיבת הביניים הוא מסכם במילים "סבל טהור". בכיתה ה' הוזמן בפעם הראשונה למסיבת פיג'מות, והתרגש נורא. אלא שביום המסיבה לקח אותו הילד המארח הצדה והסביר שרוב הילדים האחרים מסרבים להגיע אם גם שלומי יהיה שם. הוא ביקש ממנו שלא יבוא. "אני זוכר את עצמי בכיתה א' או ב', והילדים הגדולים יותר שואלים אותי: 'אתה הומו?'. לא ידעתי מה המילה הזאת אומרת. ידעתי שאני צריך להגיד 'לא', כי זה בטוח לא משהו טוב. אבל הם ראו משהו שכנראה כבר אפשר היה לראות. אני לא ראיתי, אבל העולם ראה".

ומה עשתה לך הבדידות הזאת?
"היא שלחה אותי לעולם של דמיון".

ובעולם הדמיון הזה היתה ירדנה ארזי. בגיל שמונה היה יושב בבית ומאזין לקלטות שלה. היא והשירים שלה הילכו עליו קסם. על גב העטיפות הופיע הקרדיט "ייעוץ אמנותי ויחסי ציבור: גברי מזור". בזמן שילדים אחרים חלמו להיות אסטרונאוטים או רופאים, שלומי חלם שיום אחד יהיה כתוב שם "ייעוץ אמנותי ויחסי ציבור: שלומי לאופר". חלום מוזר לילד בן שמונה? לא אם שואלים את שלומי. "הייתי שקוע בזה. תבין, היא אישה בגיל של ההורים שלי, מפורסמת, מתל אביב. אני ילד מחדרה, נו-באדי מוחלט. הסתובבתי עם הפנטזיה הזאת עד התיכון, והיא הלכה והתחזקה עם השנים. בימי שישי בערב, כשלא היה לי עם מי להסתובב ואת מי לפגוש, זה מה שהייתי עושה: יושב וחושב על היום שבו הדבר הזה יקרה".

חלף עוד עשור וקצת לפני שזה אשכרה קרה. ב-2006, ככתב "ידיעות אחרונות", הגיע לאופר לסקר את טקס האשכבה לשושנה דמארי, שבו הופיעה ארזי. גברי מזור, ההוא מעטיפת הקלטת, שכבר הכיר את לאופר כעיתונאי, משך אותו ביד אל מאחורי הקלעים. הוא ניגש לארזי ואמר: "זה שלומי לאופר, הוא מאוד אוהב אותך ואתם צריכים לעבוד ביחד". כמה ימים אחר כך קיבל לאופר טלפון. "ירדנה מבקשת שתציץ באתר החדש שלה ותגיד מה דעתך". לאופר שנא את מה שראה, וגם אמר את זה. ארזי אהבה כנראה את מבטו הביקורתי, ובפגישה בבראסרי הציעה לו לערוך את האתר בעצמו. כשסיימו לדבר ביזנס נשארו עוד שעתיים לשיחת נפש, ובתוך זמן קצר הפכו לבלתי נפרדים. לאחרונה חגגו 20 שנות היכרות, כשבעשור האחרון הוא גם דוברה הרשמי ויועצה הצמוד, לצד מנהלה האישי אודי דבוש מ"פיסטוק אמנים". אבל לפני הכול הם חברים. לאופר מספר שאין יום שהם לא מדברים.

די נו, אין מצב.
"נשבע לך. אני לא יכול לדמיין יום שאני לא מדבר איתה. אין אדם יותר נוכח בחיים שלי ממנה. היא יודעת עליי הכול: כשטוב לי, כשרע לי, כשעצוב לי, כשאני מאוהב, כשנשבר לי הלב. כל רעיון שיש לי, היא האדם הראשון שאני משתף. היא האישה הכי חכמה ורגישה שפגשתי בחיים".

איך הופכים ממעריץ לחבר?
"היה מאוד ברור שאנחנו מסתכלים אחד על השני בגובה העיניים, לא המעריץ והזמרת. אחרת אי אפשר לבנות חברות".

ויש גם קארמה ביניהם. במהלך העבודה על האתר, חיפש בארכיון העיתון תמונות שלה. בין המעטפות מצא תצלומים מהופעה בחדרה ב-1994, ההופעה הראשונה שלה שאליה הלך. "ואז, פתאום, אני מגלה תמונה שמעולם לא פורסמה. ירדנה עומדת מוקפת במלא אנשים, אבל מחבקת רק ילד אחד. רואים חצי פרצוף שלי, ואני את עצמי זיהיתי. היא מחבקת רק אותי. רק אותי. לא זכרתי שהיה שם צלם, לא זכרתי שהצטלמנו". באותו יום נסע לביתה עם התמונה. היא הסתכלה ומיד אמרה: "הנה אתה".

"מתחרט שהייתי העלוקה"

כשהגיע לתל אביב, קיבל לאופר את ההזדמנות הראשונה שלו בעיר הגדולה ככתב מדור הרכילות של המקומון "זמן תל אביב", מקבוצת מעריב. הוא כמעט שלא הכיר איש, ולא ידע מאיפה להתחיל. "התקשרתי לאיש יחסי ציבור שהכרתי וביקשתי שיעזור לי עם אייטמים", הוא נזכר. "הוא אמר: 'אני אתן לך משהו יותר טוב מאייטמים, טיפ לחיים'. אייטם טוב נותנים ל'7 ימים', פחות טוב ל-Ynet, פחות טוב ל'פנאי פלוס', ואת הזבל שנשאר נותנים ל'זמן תל אביב'".

בלית ברירה התחיל לדבר עם מלצרים, ברמנים, דיילים. באינטואיציה, הבין שדווקא האנשים שלא נחשבים חשובים רואים הרבה ממה שקורה. השיחות הפכו למקורות, המקורות הביאו סיפורים, והמדור התחיל למשוך תשומת לב. אחרי תחנה נוספת ב-NRG הגיעה הקפיצה הגדולה: הצעה לעבור לידיעות אחרונות ולכתוב מדור רכילות חדש בשם "העלוקה". לאופר הגיע עם רשת מקורות משוכללת ועם הזדמנות שקשה היה לסרב לה – לעבוד בעיתון של המדינה, שהיה אז גוף תקשורת בעל השפעה עצומה על סדר היום ועל דעת הקהל.

לעומת הטון המחמיא של לא מעט ממדורי הרכילות היום, בעלוקה הוא הרגיש שמצופה ממנו להיות תוקפני: לחשוף פרטים אישיים, לעקוץ, להביא את מה שהמפורסמים לא רוצים שיידעו עליהם. זאת לא היתה רק ציפייה שהרגיש שמופנית אליו מבחוץ. "כך חשבתי שעושים עיתונות". המדור היה נשכני, והקוראים באו. לאופר זוכר שבישיבת מערכת נאמר כי לפי סקרים פנימיים, רק השער הקדמי והאחורי נקראו יותר מהעמוד שלו. לצד ההצלחה הצטברו גם עלבונות וכעסים של האנשים שעליהם כתב. "אני לא הייתי סימפטי", הוא אומר היום. "הייתי מניאק".

בין הסיפורים שפרסם היה הקשר המתהווה בין יהודה לוי לנינט טייב, שהשניים התאמצו להסתיר. גם ארזי לא קיבלה חסינות. "עקצתי אותה במדור כל הזמן", הוא אומר. "היא לא רצתה לדבר איתי בהתחלה".

אתה מתחרט על סיפורים שפרסמת?
"אני מתחרט שהייתי העלוקה. זה לא סיפור ספציפי".

סגירת מעגל אחת התרחשה לפני שלוש שנים, והיא נגעה דווקא לימיו במעריב, עוד לפני העלוקה. כשנודע שם שאסי עזר עומד לצאת מהארון בראיון לידיעות אחרונות, הוטל על לאופר לפרסם את הסיפור קודם. עזר חווה את שיחתם כאיום, והשניים לא החליפו מילה במשך 20 שנה, גם כשנפגשו באירועי הקהילה. לבסוף עזר התקשר אליו. "חיכיתי לשיחה הזאת 20 שנה ולא היה לי אומץ ליזום אותה", אומר לאופר. הוא התנצל, עזר סלח, והשיחה, לדבריו, "אפשרה לשנינו להתחיל בבת אחת לחבב אחד את השני".

אייטם נוסף שלא יוצא לו מהראש הוא זה שפרסם על אפרת בוימולד. "אני לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל זה היה טקסט שאם היה מתפרסם היום היו מבטלים אותי, ובצדק. שוביניזם מגעיל. כאילו בשביל להצחיק, אבל זה לא היה מצחיק".

מה קרה אחרי הפרסום?
"קיבלתי טלפונים מאנשים שאני מחבב ומכבד: עידן רייכל, רועי בר נתן, גלעד שגב. הם לא נכנסו בי, אלא אמרו: 'אתה בן אדם הרבה יותר נחמד מהטקסט הזה שכתבת היום'. בהתחלה התגוננתי, ואז קראתי אותו שוב ותפסתי את הראש. התקשרתי לאפרת ואמרתי שהיא תוכל להכתיב את טקסט ההתנצלות שיופיע למחרת בעיתון. היא לא רצתה. אחר כך, כשפגשתי אותה, התנצלתי בפניה שוב". באותו יום הודיע לעורך שהוא לא מסוגל להמשיך עם זה.

מבחוץ היית בשיא ההצלחה. מה קרה לך בזמן הזה?
"בחיים המקצועיים היו מפחדים ממני או מתחנפים אליי. בחיים האישיים הייתי שבר כלי, בן אדם מרוסק. ככל שהמדור גדל, אני נהייתי קטן יותר. הייתי בדיכאון קליני בזמן העלוקה. אני מדבר איתך על חודשים שלא יצאתי מהמיטה".

מה בדיוק הרגשת?
"הבנתי שיש קשר בין זה שאני עובד בלגרום סבל לאנשים לבין זה שנגרם לי סבל. ירדנה אמרה לי: 'זה לא בשבילך'. הפסיכולוג שלי חשב ככה, החברים שלי חשבו ככה, ובסוף גם אני חשבתי ככה. כשעזבתי, עזבתי באנחת רווחה".

100 אלף איש בכיכר רבין

לאופר עצמו פעיל כבר שנים במאבקים הפוליטיים של הקהילה הגאה. הוא מתכנן מהלכים, מגייס שותפים ופועל להכניס את הדרישות שלה לסדר היום הציבורי. ב-2015, עם בחירתה של חן אריאלי לראשות האגודה, הוא הפך ליועץ האסטרטגי של הארגון ובהמשך ליווה אותה גם בשתי הקדנציות שלה כסגנית ראש עיריית תל אביב. "חן היא המנהיגה הפוליטית הכי חשובה של הקהילה, ההישגים הכי משמעותיים שלנו חתומים על שמה". לשיאה הגיעה הפעילות הזאת במחאת הפונדקאות ב-2018. באותו קיץ אישרה הכנסת תיקון לחוק הפונדקאות שהרחיב את הזכאות לנשים ללא בן זוג, אבל הותיר בחוץ גברים יחידים וזוגות גברים. הקהילה השיבה מלחמה, וזה הסתיים בשביתה ובהפגנה היסטורית בכיכר רבין, אליה הגיעו 100 אלף בני אדם. לאופר היה מאדריכלי המהלך.

מה נשאר איתך מהערב הזה?
"ההבנה שהקהילה חייבת להבין כמה כוח יש לה כשהיא נלחמת כמקשה אחת. כשאנחנו נלחמים על משהו, אנחנו מקבלים אותו. אנחנו פשוט זנחנו את המאבק בהרבה מאוד דברים".

לא תמיד צריך מחאה גדולה כדי להניע אותו. ויכוח עם חבר על זהות מגדרית הוליד את "אמת פנימית", הסרט התיעודי שיצר עם הבמאי לירן עצמור וכתבת הבריאות הילה אלרואי. הסרט, שיצא ב-2024, מלווה את גאיה, ילדה טרנסית, ואת משפחתה, ועוסק גם במאבק הציבורי סביב ילדים על הקשת הטרנסית. הוא שודר בערוץ 13 והוקרן, לדבריו, בכ-70 הקרנות ברחבי הארץ. לאופר הגיע לכולן לשיחות עם הקהל. "כיתתי את רגליי, מה זאת אומרת? נהניתי כל כך. המפגש עם הקהל הוא הנאה בלתי פוסקת".

אמא ישבה ובכתה ובכתה ובכתה

לאופר מבקש שלא נשאיר את אמו באותו יום שישי שבו הוציאה אותו מהבית. "מאז היא עברה מהפך שלם כבן אדם", הוא אומר. את השינוי הוא קושר לזעזוע שחוותה בעקבות הרצח בברנוער. "אני זוכר שב'אולפן שישי' אמר אחד ההורים: 'חבל שהבן שלי נפצע ולא מת'. היא ישבה ובכתה, ובכתה, ובכתה. ראיתי את הדבר הזה קורה. היא שינתה את כל עמדותיה כלפי הקהילה, מהקצה אל הקצה. היחסים שלי ושלה הפכו להיות קרובים מאוד, חמים מאוד. התקשורת שלנו מלאה בהומור, אנחנו צוחקים אחד על השני. מאז שהיא יצאה לפנסיה היא גם עובדת איתי, בהתחלה בלאופר-גלאון והיום היא שרת האוצר של העסק ומורידה ממני את כל ההתעסקות המעיקה בענייני כספים".

ואפשר באמת להתקרב ככה אחרי מה שקרה ביניכם?
"לא דילגנו מעל זה, אלא צלחנו את הדבר הזה. היא מאוד יקרה לי. היא יודעת עליי הכול. אני לא מתבייש לספר לה כלום".

מה יהיה הפרויקט הגדול הבא שלך?
"הוא קשור בטקס פרס הנראות שיזמתי כחלק מהוועידה הלאומית, יחד עם עיריית רמת גן וסגן ראש העיר אסף וייס. זה היה חלום גדול שכבר התגשם. החלום הבא הוא ההמשך הטבעי שלו: להקים גילדה, גוף מקצועי שיאגד את כל אנשי הקהילה הגאה בתקשורת ובתרבות, ויפעל לאורך השנה למען ייצוג חיובי שלה.

למה צריך ארגון כזה?
"קודם כול כדי לפרגן למי שעושה ייצוג חיובי, ודבר שני להילחם במי שפועל נגדנו. אנחנו רואים עכשיו דוגמה מעולה לזה עם 'פריידטק', המיזם של רועי לטקה, שזה בעיני סיפור מעורר השראה וגם דמות שחייבת לקבל כתבה משלה במדור שלך ואני מבקש שזה יישאר בראיון כדי שאני אוכל להגיד לו שזה בזכותי. יחצ"ן נשאר יחצ"ן".

לדעתך עדיין חסרים הומואים ולסביות בפריים טיים?
"התרגלנו לכמה שנים יפות של נוכחות תקשורתית גאה וייצוג מהמם בסדרות, בתוכניות ריאליטי, בפריים טיים ובחדשות, אבל מסביב צומחת מדיה חדשה – החל מערוץ 14 ועלוני שבת ואתרי אינטרנט ועד יוצרי תוכן עם המון עוקבים שלא מפסיקים לצאת נגד הקהילה, נגד אנשים על הקשת הטרנסית, נגד הורות גאה, נגד 'הכפייה הלה"טבית' ומדינת להט"ביסטן. לא מדובר בתופעת שוליים אלא בקמפיין עם המון כוח מאחוריו וצריך לפקוח את העיניים. בטורקיה כבר עבר חוק שאוסר להזכיר תוכן להט"בי בשידור הציבורי. ממשלה שתישען על האצבעות של אבי מעוז ופייגלין תעביר חוקים חמורים מאלה".

כבר התחלת בהקמת הגילדה?
"אני על זה. זה יהיה מפעל חיי. את זה אני אשאיר אחריי לקהילה".

ואתה תעמוד בראשו?
"לא, מה פתאום? אני לא יושב ראש של שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לנהל דברים. אני רוצה לתת את הרעיון, ושימשיכו אותי. אני לא נשאר על דברים יותר מדי".

חוץ מירדנה.
"ירדנה זה סיפור אחר".
רוצים להציע מישהו מעניין לריאיון במדור? תכתבו לי – yaron.frost@gmail.com