אפשר להעלות הילוך: "הכוכב הבא" עברה רשמית את שלב האודישנים (ותודה לאל על זה) והגיע אל שלב בניית "הנבחרת", שתורכב מ-18 מתמודדים שילחמו איתנו עד לגמר הגדול. תשעה מתמודדים נכנסו לרשימה אתמול, עוד תשעה ייכנסו בפרק שישודר הערב (שלישי).

ובאווירת ההגענו לתכלס – קצת נרגענו עם הסיפורים האישיים המרגשים (למעט אחד מרגש באמת שעוד נגיע אליו בהמשך), וההתעסקות היא יותר במוזיקה עצמה. מה שכן נשאר, וזה קצת לא ברור לי בשלבים האלה, הוא העיסוק הנמשך בדאחקות לא קשורות במועדים לא ברורים.

קחו למשל את ההחלטה להכניס את אסי עזר ורותם סלע לפאנל השופטים. הממ, מדוע? המסך מרגיש עמוס מאוד, גם הפאנל, ונראה שהשופטים יודעים לתחזק את העניינים מספיק טוב לבדם. זה כמובן מעלה שאלות לגבי נחיצותם הכללית של המגישים בפורמט – אבל העולם עוד לא מוכן לשיחה הזאת.

עוד החלטה קצת תמוהה היתה המבנה של השלב הזה בתכנית: את הפרק התחלנו עם לא פחות מ-60 מתמודדים ש"הרימו מסך", על פי עגת התכנית. איך מגיעים מ-60 ל-18 בשני פרקים? בעזרת הסינון הראשון, שלב "האקפלה", שבו המתמודדים המסכנים היו צריכים לשיר ב-30 שניות (עם שעון גדול שרץ מאחוריהם) כדי להרוויח את מקומם.

ועל זה נותר לשאול שוב: מדוע? גם אם אני שם את עניין הלחץ בצד, אילו יכולות קוליות אתם יכולים לראות ב-30 שניות? מי יכול לבטא את עצמו ככה? מה ב-30 השניות הללו מעיד על היכולות שלו כאמן? בכל מקרה, בשלב הזה 20 "לוזרים" שלא הצליחו לבטא את עצמם תוך שנייה וחצי זזו הצידה, ונשארנו עם 40 שעברו לשלב הבא – שלב האודישן.

ובפרק לא השאירו שום מקום לדמיון או לבניית מתח – והלכו מההתחלה על החזקים ביותר: מיטב שרמן, אילון שאלתיאל ויהלום דוד עלו בתור שלושת המועמדים הראשונים. שרמן הפגינה שוב את היכולות העילאיות שלה כשבחרה שיר מאוד מוכר, "מישהו שומע אותי" של איפה הילד, והצליחה לצבוע אותו בגוון חדש. שאלתיאל בא עם "תשירי ילדה" של ישי לוי (שיר שאת מילותיו כתב היועץ הפוליטי משה קלוגהפט, מיינד יו) ונכנס ישירות לנבחרת (אפילו בלי "שלב ההתלבטות"), ויהלום דוד נתנה את הביצוע הכי איכותי בפרק – לטעמי – עם "I'm Tired" של לבירינת'.

מי ששילמה מחיר על בחירה אמיצה, כי כבר הסכמנו שאומץ עובד פחות, היא סוזן בכר – שבשלב הקודם הרימה ציפיות ומסכים לשמיים עם לא פחות מ-95%, והתקשתה להתמודד עם רף הציפיות הזה בביצוע שלה ל"חורף בחלון" של פאר טסי. הפרידה ממנה היתה כואבת במיוחד. מי שכן הרשימו אותי היו ינאי בן דוד, שסיפק יופי של פרשנות חדשה ל"מלאך" הקלאסי של אביב גפן; וליבי פנקר, שאני מודה – לא כ"כ התרשמתי ממנה בפרק הפתיחה, וחזרה עם "Natural Woman" של אריתה פרנקלין בביצוע ממיס – דווקא בגלל שהוא היה יחסית נטול מניירות. בחירה אמיצה שדווקא שירתה אותה, בסופו של דבר.

אבל עם כל הכבוד לאלה שציינו (וללא פחות מחמישה מועמדים שנכנסו לנבחרת במהירות הבזק), הכותרת של הפרק הגיעה לקראת סופו – עם כפיר צפריר. צפריר הוא ראפר, דבר שהופיע מעט מאוד פעמים בהיסטוריה של "כוכב נולד"/"הכוכב הבא", ואף פעם לא זכה לכבוד שמגיע לו. בישראל, למיינסטרים תמיד היתה בעיה לעכל ההיפ-הופ כסגנון מוזיקלי – בטח אם הוא לא מגיע בעטיפה מרשרשת של תרבות רחוב וטייפים על הכתף. צפריר, לשמחתי, היה רחוק מכל הקלישאות שהכרנו בתקשורת על הז'אנר. ולכן הוא הצליח לעבוד.

אחרי שבאודישן הראשון הוא הפתיע עם "סרט פשע" המחוספס, הפעם הוא עלה עם שיר נוסף שכתב (שימוש נכון במדיום: לקחת את החומרים שלך מהעולם האמיתי, שאתה מכיר היטב, ולהופיע איתם על הבמה הגדולה ביותר) בשם "אש" – שאותו הקדיש לדניאל קרוז, ילד שמשפחתו נמצאת בסכנת גירוש למרות שנולד בישראל. הרגע של צפריר וקרוז על הבמה היה ללא ספק מרגש, אבל גם הביצוע הצליח לשמור על איכות – ולשלב בין ראפ טהור לשירה מעולה בפזמון שהצליחה לצמרר כל אחד שצפה בזה. צפריר עבר בגדול, ואפשר להגיד שזה לא קרה רק בגלל המטרה שאותה הוא ייצג.

תכנית ריאליטי כמו "הכוכב הבא" תמיד נמצאת על הגבול הדק שבין האסקפיזם למציאות: איך מצליחים לספק שואו מופק היטב, ובכל זאת לתת נגיעה ממה שהולך שם בחוץ? במקרה הזה, נראה שהם הצליחו לעשות זאת בדרך מאוד מכובדת ובאופן שלא מובן מאליו, גם לשלוח מסר דרך אחת הפלטפורמות הכי חזקות שקיימת בעולם – מוזיקה.

• הכוכב הבא
• ריאליטי
• המסך
• קשת
• מוזיקה