כשהעיר הפסיקה: הרקטות עצרו לנו את החיים לערב אחד. או אולי ליותר?
ההיא שאכלה את ההזמנה מוולט עם השליח, הילדים שרצו לצאת לחדר המדרגות כי המתינה להן ליצנית רפואית, השהייה במקלט הצפוף בסוזן דלל עם רקדני בת שבע, והמסעדה היחידה שנותרה פתוחה לאחר המטחים. זה לא היה ערב שגרתי בעיר שלנו, רחוק מאוד מכך
מאשימים את התל אביבים שהם מנותקים. שמדובר במדינה אחרת. בבועה. איך שלא תרצו לקרוא לזה. ליל אמש הוכיח אחרת, ולא בפעם הראשונה. אף אחד לא מסוגל להישאר אדיש אל מול מטח רקטות כזה גדול. כלפי תל אביב, כלפי כל מקום אחר בארץ.
ראינו אותם, את עצמנו, עוזבים אמש את כיסאות הבר או את המושבים הנוחים באולם ורצים בבהלה לחדרי המדרגות, למרחבים המוגנים. אין כל כך הרבה ממ"דים או מקלטים פתוחים פה, ולמה בעצם? לתשומת ליבך, ראש העיר רון חולדאי.
אותי האזעקה תפסה במהלך הופעה של להקת המחול בת שבע במרכז סוזן דלל. בתחילתה ציין הסדרן היכן נמצא המרחב המוגן במקרה של אזעקה. בדיוק כשההופעה הסתיימה, בסביבות 20:30, התעדכנתי מאמי שחמאס מאיים על ירי למרכז. זמן קצר לאחר מכן כבר נשמעו האזעקות והצטופפנו, מבולבלים, במקלט קטן – הקהל והרקדנים.
חברה סיפרה שהאזעקה נשמעה בדיוק כשהגיע השליח של וולט עם הפאד-תאי שהזמינה. הוא עמד לצדה בחדר המדרגות וחלק עמה את המנה שהביא. סולידריות תל אביבית למהדרין. כך גם נרשמו מקרים רבים של מפגשים בלתי צפויים במרחבים המוגנים: ליצנית רפואית ששעשעה ילדות, אחת שהכינה קוקטיילים לשכנים ואיך לא – מפגש בלתי רצוי עם ההוא מוועד הבית.
כשיצאנו ממרכז סוזן דלל הוחלט שלמרות המצב המתוח – שום דבר לא משתווה לבטן ריקה והתחלנו לחפש מקום פתוח. העניין הוא שריקה גם היתה העיר שלנו: שיטוט קצר העלה שהמקומות שרק עכשיו התאוששו מהקורונה – נותרו מיותמים או סגורים בשל ההסלמה הנוכחית. "למה הכל שוב סגור?", תהתה דרת רחוב בנחלת בנימין. שאלה טובה. התשובה ברורה.
במתחם הר סיני הפופולרי נסגרו שלל המקומות לאחר המטח הראשון: פורט סעיד, השישקו והסנטה קתרינה. גם הרצל 16 נסגר, מקום שלרוב נמשכת בו ההצגה ולא משנה מה. גם שוק הכרמל נותר יתום, ולבסוף מצאנו את עצמנו בשיינע בנחלת בנימין שהיתה ריקה מסועדים. על מנת שלא נחטא ביותר מדי אסקפיזם, הובהר לנו היכן המרחב המוגן, כמובן.