למה להיות פמיניסטית זה הדבר העצוב והחשוב ביותר שקרה לי

לפני שנתיים וחצי נכנסתי בשערי החוג ללימודי מגדר במכללת בית ברל. רציתי תואר ראשון, כזה שגם יעניין אותי, משהו שיתן לי השראה לטקסטים. מה שלא ידעתי זה שתואר במגדר הוא לא תואר במשפטים או בכלכלה  – תארים עם שמות מרשימים שבסופם מקבלים תעודה נוצצת שאפשר לתלות במשרד או בשירותים. זה תואר לא נוצץ, לא מיוחצן, כזה שמרעיד את קירות הבית הפרטי, שמעניק לא רק תעודה, אלא גם תהודה. לפעמים כל כך חזקה, שהכל מסביב נשבר.

זה נורא כואב, בעיקר כי השברים האלה הם פנימיים, וכולם רוצים לגבס אותך, אבל את יודעת שזה לא יעזור, כי את לא יכולה להפסיק לבעוט. ובא לך לצרוח שיכבו שוב את האור, שיאספו בחזרה את מראות הענק עם הפרוג'קטורים שכל הצצה בהן חושפת נקבוביות סתומות מפטריארכיה.

הפגיעה הכי אנושה היתה במערכות היחסים שלי עם גברים, קשרים שבעבר הגדירו אותי בעיני עצמי כבחורה פראית ומגניבה. פתאום הפסקתי ליהנות ממין אלים. סטירה מצלצלת או חניקה הפסיקו להדליק אותי, שלא לומר הבחילו אותי עד לעמקי נשמתי. סימנים כחולים על הגוף כבר לא נראו לי כמו סימני אהבה, אלא סימני אזהרה למשהו עמוק וחולני ביחסים בין גברים לנשים. המיטה הפכה ממקום של התפרקות וכיף לזירה של מפגני כוח בין שני המינים, ולא יכולתי שלא לעשות את החיבור בין דברים שמתקיימים במיטה לבין דברים שמתקיימים מחוצה לה. 

תוך שלוש שניות יכולתי לאבחן בכמה פורנו צופה הפרנטר שלי. זה בדרך כלל היה המון, כי אני רציתי נשיקות והוא רצה מכות. פתאום נתתי לגוף שלי מקום, הדלקתי את האור והפסקתי לזייף אורגזמות, ולזייף בכלל. כשבן הזוג שלי אמר לי שהוא יתחתן רק ברבנות כי סבא שלו היה רב, הודעתי לו שלעולם לא אקשור את חיי האהבה שלי במוסד הרקוב והשובניסטי הזה, ורבנו. כשבעיתון רצו לעשות הפקת מילפיות אמרתי שזה לא מגניב, וקראו לי משביתת שמחות. ובאמת, השמחה קצת עזבה אותי. לא קל לפקוח עיניים ולגלות שחונכנו להיות בובות מתנפחות – נדרשות להיות מלאות במקומות הנכונים, אבל כשאנחנו מלאות מדי דואגים להוציא לנו את האוויר עם אמירות כמו "למה ממלאים לכן את הראש בשטויות?". זה כנראה לא נעים לראות בחורה שהמוח שלה גדול משתלי הסיליקון שלה. 

אני נכנסת למקלחת ומסתבנת עם תכשיר שכתוב עליו "סבון זה לילדות, נשים אמיתיות מתקלחות עם מוס" ומבינה שהכל מטונף. יש בזה הרבה עצב, המון בדידות ולא מספיק מורי דרך. אבל אני אופטימית, כי אני מחוץ למערה. ואני רואה. 

בעוד שנה מהיום אאחוז בתואר ראשון במגדר. התעודה הזו חשובה, גם כי היא תאפשר לי לעשות תואר שני, אולי יום אחד דוקטורט, אבל בעיקר כי בדרך אליה למדתי את הדרך אליי.