לסאטירה הישראלית יש הרבה מה ללמוד מ"שב"ס"

מאז ומעולם הייתה ישראל קרקע פורייה לכותבי סאטירה. ערבים־יהודים, חילונים־דתיים, ימין־שמאל וכל הקונפליקטים נזרקים לסיר לחץ של מזג אוויר מחורבן. "שב"ס", סדרת המערכונים החדשה של כאן 11, היא זו שלקחה על עצמה הפעם את בישול הקדירה, תוך שהיא זורקת לקלחת גם כמה מענייני השעה, כמו מי טו וסוגיות של פוליטיקלי קורקט. דרך מעלליהם של אסירים, סוהרים ומבקרים בכלא ענבים, אנו נחשפים לשלל גווניה של החברה הישראלית גרסת 2019, תקופה משונה שבה מלחמות הרות גורל מתנהלות דרך האשטגים ושפים לוקחים את עצמם ברצינות יותר מעובדי משרד הביטחון.

עד כה שודרו שני פרקים לסדרה, שבהתאם ליצירה מבית התאגיד אומרת כולה איכות. ברשימת השחקנים תמצאו את נעמי לבוב, מנשה נוי, נועה קולר, איתי זבולון ומעיין בלום, כאשר קולר ובלום בולטים מעל כולם ביכולותיהם הקומיות האדירות. אבל הכוכב האמיתי של "שב"ס" הוא הטקסט, שהגיע בדיוק בזמן כדי לתת לסאטירה הישראלית את זריקת הרעננות שנדרשה לה.

מתוך "שב"ס" (צילום: נטי לוי)

כך, במערכון הראשון בפרק הבכורה מתמודדת מנהלת הכלא עדי (נעמי לבוב) עם מחדל ביטחוני חמור, תוך שהיא מתעמתת בטלפון עם בעלה השוקולטייר ניתאי (מעיין בלום), שלא מוכן לאסוף את הילדה בטענה שהוא עסוק מדי. עם תצוגת משחק מרהיבה של בלום ומראה מדויקת לטמטום המודרני, מהווה המערכון יריית פתיחה מעולה. המשך הפרק מזמן עוד ועוד הפתעות, אך מסביר גם מדוע נבחר מערכון השוקולטייר להיות הפותח ומה יש בו שחסר במערכונים אחרים: תנועה. הדיאלוגים, כאמור, הם החוזקה של "שב"ס", אך גם החולשה העיקרית שלה. רבים מהמערכונים מורכבים משיחה בין דמויות יושבות, כאשר הדרמה נשענת על מילים בלבד, מה שהופך את חוויית הצפייה בהם למעייפת וכבדה.

אפשר לדמיין איך סיטואציות מסוימות קרעו את הכותבים מצחוק בשלב סיעור המוחות, אך הפוטנציאל שלהן לא תמיד מתועל לכדי אקשן, ובהיעדר אקשן יורד פוטנציאל ההומור. כך קורה, למשל, במערכון על האסירים הביטחוניים שדורשים חיבור לנטפליקס – רעיון מעולה שמיצה את עצמו מהר מכפי שנמתח. מתחשק להיות בעד המערכון הזה מפני שהוא אינטליגנטי, יצירתי ואף משעשע לפרקים. אבל ככל שחסרה לנו יצירה טלוויזיונית איכותית ומושקעת, חסר לנו גם להתגלגל מצחוק, ובמערכונים רבים ב"שב"ס" הצחוק המתגלגל הזה ממאן להגיע. ההומור נשאר בגבולותיו הדברניים, האליטיסטיים, ולכן מעורר בצופה לכל היותר גיחוך מלווה הנהון של הערכה.

ואף על פי כן, לסאטירה הישראלית יש הרבה מה ללמוד מ"שב"ס". מזמן לא נראתה על המסך כתיבה אקטואלית מהודקת, חריפה ומעוררת מחשבה שמגובה באיכות הפקתית כזו. היינו רוצים ליהנות ממנה יותר, אבל קשה שלא לאהוב אותה גם ככה, ולו רק בזכות שיאים קומיים כמו מערכון על מחבלים שמנסחים מכתב איום בזהירות מירבית, כדי לא להכעיס נשים וטרנסג'נדרז.

← שב"ס, כאן 11, ימי ראשון ב־22:00