שוקולד, מאנטה, ניוקי

במבט לאחור – החשוב מכל המבטים בכל הנוגע לאוכל ולספרות – שופך זיכרון הארוחה במאנטה ריי אלומת אור זהובה של אחר צהריים ביום שבת, כשמעבר למחיצת הזכוכית נשים וגברים, משפחות וטפן צוהלים על רצועת החוף כאילו החיים בטריטוריה הנושקת לים התיכון אינם אלא דבש ניגר. בזמן הווה, לעומת זאת, היה אור השמש כה אגרסיבי שנאלצנו להוריד את הצלון ולהתבונן דרכו ברוחצים: לא בריות מופזות על שפת המים הצלולים, אלא צבירי אדם תשושים, מוכי שמש אכזרית, המבקשים מפלט של רגע משבוע העבודה החולף ומן חשש לנוכח השבוע האורב להם מעבר לפינה.

כך או כך, אנו היינו מוגנים בחלל הפנימי הממוזג, מעיינים בתפריטים שהונחו לפנינו ונכונים ליהנות באין מפריע. כיוון שמאנטה ריי היא מוסד ותיק, תופעה נדירה בתרבות תזזיתית של סטוצים קולינריים חטופים, יכולנו לדעת פחות או יותר למה לצפות. גם אם פה ושם חודרת לתפריט מגמה אופנתית (הרי אפילו מוסד כמאנטה ריי לא יפנה עורף להעדפותיהם המשתנות של סועדיו), בעיקרו הוא יציב למדי ומתהדר במנות עוגן דוגמת סיר הברזל עם מיקס פירות ים ומגש המזטים המסתחרר בין השולחנות כצלחת מעופפת.

עם תום ההזמנה הנעים עלינו בוב מארלי את ההמתנה, וחצי ליטר בירה סטלה קרה והסביניון בלאן של תבור, שהוגש לא מספיק צונן, אירחו לנו חברה. לחם בלקני בלוויית צלוחית שמן זית עם בלזמיקו אף הצליחו לעורר לרגע את בן זוגי מהאדישות העקרונית שלו למסעדות דגים.

כאשר ריחפה עדינו צלחת המזטים המוכרת, בחרנו צלוחית של נגיסות סלק סמוק ובעל טעם מלא עם שני מדליוני גבינת עזים עטויה פירורי לחם, שהתגלתה לצערי כאחותה הרכה והנחותה של הסנט מור עזת הטעם. הצזיקי היה לא פחות מנהדר ובו השקעתי את מרב תשומת לבי. סלט השעועית הלבנה עם נתחי תמנון ועלי הרוקט הנצחיים היה צפוי בטעמיו, ודווקא הבמיה הפריכה – גחמתו הפרועה והלא מנומקת של בן זוגי – הפתיעה עם רוטב העגבניות והשום הניחוחי שבתוכו טבלה.

מרוצים (אני) ומעט מופתעים (הוא) המשכנו לעבר העיקריות. הדניס שהזמנתי, דג שלם ואפוי ברוזמרין ושמן זית, הגיע מלווה בכמה עלי אנדיב שבינם נחבאו קוביות גבינת חלומי מטוגנות וזיתי טאסוס. הדג היה עשוי במידה הנכונה, נפרד מהאידרה בקלות ושמר על עסיסיותו. ניחוח הרוזמרין לא היה תוקפני, עלי האנדיב היו מרירים כצפוי, גבינת החלומי והזיתים לא הורידו ולא העלו.

דניס ברוזמרין. צילום: איליה מלניקוב

התפנית הדרמטית התחוללה כשלפני בן זוגי הונח פילה הלוקוס שהזמין. על הצלחת הלבנה, לצד הניוקי ואגוזי הקשיו, נחה, אבוי לחרפה, שערה. בן זוגי הפנה בעדינות המרבית את תשומת לבה של המלצרית לכך והיא מיהרה להיבלע במטבח עם הצלחת. כשחזרה אחרי דקות ארוכות התחלף פס הקול. לא עוד בוב מארלי הסטלן, עכשיו היה זה אל גרין שמילא את החלל בקולו המלנכולי. בי נשבעתי כי הסצנה הבאה אינה תוספת ספרותית: כשהצלחת חזרה מצאנו כי השערה טרם משה ממקומה. אל גרין יילל.

הצלחת נעלמה שוב. כאשר הופיעה בשלישית השערה כבר נעלמה. במצבו המאושש היה נתח הלוקוס כל מה שקיווינו שיהיה: טרי ועסיסי במרקמו, נקי ושקט בטעמו. זו הייתה גם שעתו היפה של הניוקי תוצרת המקום, שנעטפו בחמאת לימון כבוש ועוטרו בקוביות חציל ובאגוזי קשיו. אני לא חסידה גדולה של ניוקי, אך אלו היו מהטעימים שאכלתי.

כשסיימנו חזרה מנהלת המשמרת להביע את צערה על התקרית אבל אנחנו הבטחנו לה שהכל טוב. וכך אכן היה: מוס השוקולד הדחוס, שכוסה בשמיכת מרציפן, ואליפסות קרם הברולה הצוננות היו סיום נאות לארוחה. הלימונצ'לו סבל מנחיתות השוואתית (זה עתה חזרתי מאיטליה ושתתי טובים ממנו), אך האספרסו היה נמרץ ומריר כיאות. כשהניחו לפנינו את החשבון קיבל המושג "מוסד ותיק" את משמעותו המלאה: מנת הלוקוס הוסרה ממנו וכך גם הקינוחים, הלימונצ'לו והאספרסו. כך, בלי אומר ודברים, טיפלו בתקלה שיכלה להעכיר את החוויה, אך בסופו של דבר כלל לא פגמה בהנאתנו.

חשבון בבקשה

לחם – 19 ש"ח
חצי סטלה – 33 ש"ח
כוס תבור בלאן – 33 ש"ח
4 מזטים – 80 ש"ח
דניס אפוי – 108 ש"ח
פילה לוקוס עם ניוקי, לימונצ'לו, מוס שוקולד מרציפן, קרם ברולה, אספרסו כפול – על חשבון הבית

סה"כ – 273 ש"ח

ספרה האחרון של איריס לעאל "חובות אבודים" ראה אור בהוצאת כתר בקיץ שעבר

למסעדת מאנטה ריי