זה לא טור על בינה מלאכותית והאפשרויות הבלתי מוגבלות והמדהימות שפוקדות את עולמנו, ואת עולם הוידאו בפרט. זה יותר טור על מלא מגבלות שמתכנסות ליצירה עצמאית. דווקא בשנים שכולם רצים ל-AI, אני מרגיש כמו ילד שמוצא את עצמו לבד מול המתקן הכי שווה בלונה פארק, כי כולם עברו למציאות מדומה.
לביים, לצלם ולערוך וידאו לא היה בארסנל הכלים שלי, אז איך קרה שיצרתי 20 קליפים בפחות משנתיים?
>>12 שעות של גיטרות: פסטיבל רעש לבן מגיע לקיסריה (ולא לאמפי!)

לא הלכתי ללמוד קולנוע. לא נרשמתי לקורס עריכה. לא עשיתי תואר בצילום. כן הדלקתי את המחשב, הורדתי תוכנת עריכה והתחלתי להתנסות. תמיד נמשכתי לעולם הוידאו, ותמיד הייתי מאד מעורב בקליפים שלי ושל הלהקה, אבל בוקר אחד בו חיכיתי קצת יותר מידי לתשובות משני במאים לשאלה אם הם יכולים ליצור לי קליפ שלח אותי לקפיצה משולשת עם בורג והיפוך לתוך מימיי אוקיינוס הווידאו הגדול. אני חושב שזו אחת התקופות הכי מרגשות שהיו לי כיוצר.

הקליפ הראשון שעשיתי היה לשיר ״לעוף״ של אחי, אייל אבן צור, ושלי. אני רק ביימתי, עוד לא צילמתי, והקליפ נע בין פרופורמנס של אייל ושלי מגישים את השיר, לבין שוטים של זוג שרוקד את ריקוד החיים על צוק, פחות או יותר. חבר טוב שלי טליק אנגלנדר המוכשר צילם, ועוד חבר אודי גליניק צילם פוטג׳ים מדהימים עם רחפן. יומיים שלושה אחרי הצילומים טליק הגיע אלי הביתה עם החומרים, ישב איתי באולפן ולימד אותי תוך שעה את תוכנת העריכה פרמייר פרו – איך מייבאים קבצים, איך חותכים ומחברים, וכל השאר עלי. אז תודה לטליק האלוף ואחי האהוב על האמון, כי ככה בדיוק יצאתי לדרך. פתאום לא רק שיר , אלא גם העולם שסביבו, הויז׳ואל, הפך לחלק מהיצירה. פתאום רעיון לא היה צריך לעבור דרך עוד שלושה אנשים כדי להגיע למסך. יכולתי לצלם אותו ולערוך באותו היום.

ואז הגיעה ההזדמנות ממוניקה סקס. ב-2019 הפקתי את "לילה חדש", אלבומנו החמישי, והצעתי ללהקה שאעשה לנו קליפ. מיד קיבלתי רוח גבית ופירגון מלא, ופתאום אני מוצא את עצמי מתרגש מיום צילום לא פחות מאשר מיום הקלטות, אם לא יותר. את הקליפ הראשון למוניקה צילמנו לשיר "הורוסקופ" בתחנת הרכבת החדשה ברעננה, שנראית כמו כניסה לאתר שיגור של NASA. צילמתי עם אייפון 6 וגימבל, יצא קליפ נפלא, למדתי ממנו מלא, ובגלל האיכות ועוד סיבות הוא נגנז. אבל הוא היה עבורי מדרגה חשובה – הוא נתן את הפוש לקנות ציוד קצה, ולצלם עוד ועוד קליפים ללהקה. לאלבום "לילה חדש" יצרתי 6 קליפים.

טוב, זה לא שזכיתי בפרסים כלשהם על עבודות הוידאו שלי בנתיים, אבל זכיתי ליצור אותן בסביבה הכי תומכת, ולקבל המון אהבה ופירגון מקולגות בתחום, ובעיקר מהקהל. זה כל כך לא מובן מאילו, ואני גאה בזה מאד. תתחילו ב-"זה זמן", "לילה חדש", "ידענו לרקוד", "אהבה שבורה" ואז תגיעו ל-"דב". יש נטייה לחשוב שקליפ טוב זה פונקציה של תקציב. אני חושב בדיוק הפוך. מגבלות הן מנוע יצירתי. לפעמים כשאין תקציב, אתה חייב להמציא. כשאין רחפן אתה מוצא זווית מעניינת, כשאין תפאורה אתה משתמש בעיר. כשאני מתמסר ל"בעיות" ול"מגבלות", גם ההפקתיות ותקציביות, ומקשיב להן קשב רב ומשתנה בדינמיות עם הרעיון – זה כמעט תמיד עובד לי. זו אידאולוגיה מבחינתי: להוציא מהמעט את המקסימום.

למשל -איך הופכים תערוכה קיימת במוזיאון ללוקיישן עם סטים שונים, שנראה כאילו נבנו במיוחד עבורנו (מה שעשינו ב-"זה זמן"). או איך מנציחים מרפסת בגליל המערבי לסצנת סולו גיטרה בשקיעה, כשיש חלון זמן של עשר דקות ("הקול שמבפנים"). איך גורמים לצופה להתרגש משוט זום אין קולנועי על כוכב הקליפ אוחז שוק של עוף בידו, ואוכל בחדר מלון עם תאורה מרגשת, כשבפועל היה שם סקייט בודד של הלו קיטי ששימש כדולי לתנועת מצלמה חלקה, פנס אייפון והפוך על סויה ("לילה חדש"). או איך עשור לפני הקורונה בערך, יצרנו קליפ שמדמה שיחת זום או מפגש מוזיקלי על המסך המפוצל, אותו צילמתי עם הלפטופ האישי שלי, כי לא היה באמת תקציב לקליפ ("רמקולים").

כשעבדנו על הסינגל החדש שלנו "כישוף נגדי" עם שוזין, המפיק המכשף, התבשל לי בראש רעיון לקחת את יהלי לשני לוקיישנים תל אביבים קלאסיים – האחד הוא כיכר אתרים, והשני גן העצמאות. כל פריים שם מרגיש לקוח מעידן שכמעט נעלם. יהלי ואני יצרנו יחד סטיילינג רטרואי לא מוגחך, שיראה היום בהשראת פעם, עם חולצה מנומרת שקופה, ג׳ינס שחור, נעלי ערב והמשקפיים עם העדשות הזהובות, שנתנו את הטאצ׳ הסופי. הצמחייה, הבטון, הפסלים, המלון, הים והכיכר – הכל היה מונח שם בשבילנו.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן קיים גם בהקשר של קליפ, לא רק נדל"ן. צילמנו את כל מה שרציתי, ועוד. זה היה חמישי אחה״צ סופר קסום ומיוחד, עוד באותו הערב כבר ראיתי את כל החומרים, וסימנתי לי עם מה אני עובד. למחרת יום שישי, עד הצהריים, כבר ערכתי שלד יפה לקליפ. מבנה, כוונה, קצב, התחלה וסוף – ארוחת ערב משפחתית, קידוש, ניקוי ראש – וחזרתי לערוך, פלוס אפקטים, צבע ועוד. סיימתי ב-5:00 בבוקר והלכתי לישון. כשהתעוררתי אחרי קפה צפיתי בקליפ, והרגשתי שיש לי את זה. שבת 11 בבוקר שלחתי ליהלי, והתגובה שלו היתה פשוט פרייסלס: ״אחי זה ענקקק! אתה גאון!! זה מושלם, אין לי אפילו הערה אחת. מלא רגש חכם. וואו". אני לומד כל הזמן. כל קליפ מלמד אותי משהו חדש. אבל אולי זה כל הסיפור: לא לחכות להרגיש מוכן. פשוט לקחת מצלמה, להדליק אותה, ולהתחיל לספר סיפור.

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים ישראלים
• מוניקה סקס
• מוזיקה
• ❤ תרבות