יותר מזה אנחנו כן צריכים: כך הפקיר השמאל את הזירה המוזיקלית

>> לאן נעלמו השירים נגד המלחמה ובעד השלום מהמיינסטרים הישראלי, ואיך זה נראה כאן פעם? ניצן פינקו – עיתונאית, שדרנית רדיו, כותבת ואקטיביסטית פמיניסטית ולהטב”קית – חוקרת כבר שנים את האלימות והכיבוש במוזיקה הישראלית. בשיחה מרתקת בבית רדיקל (ראשון, 26.10) היא תצלול למוזיקה האנטי־מלחמתית בישראל: מה יצר אותה, מה חיסל אותה, ואיך היא עוד יכולה לחזור. הכרטיסים מחכים לכם כאן.

השבוע בכיכר החטופים, ביום השחרור ההיסטורי של החטופים החיים משבי חמאס, נוגן אמן אחד: שלמה ארצי. "יותר מזה אנחנו לא צריכים", שר ארצי לקהל מאושר ואקסטטי. שיריו נוגנו בלופ, לצד מעט חריגות כמו "I'm Coming Home", הקאבר של שירי מימון ותמיר גרינברג. זו הייתה אולי ההוכחה הגדולה ביותר להיעדר של מחנה השמאל, שלא הצליח לייצר המנון לשלום, שיר שיקרא להפסקתה של המלחמה ולהחזרתם של כל החטופים.

למעשה, גם לאחר שרוב המדינה כבר השתכנעה שהמלחמה צריכה להגיע לסופה, ונמשכת זמן רב מדי ועולה בחללים רבים מדי, לא היתה התגייסות ולו הקלה ביותר של אמני ישראל במיינסטרים לנושאים הדחופים האלו. דווקא בתקופה שבה צריך לגייס את כל היצירתיות והמקוריות כדי להביא מסרים של שלום ושחרור, אמנים מתחמקים. הם שרים על נושאים אחרים, שירי אהבה ופרידה, שירי שכול וזכרון. זו לא בחירה של אין ברירה, אלא בחירה אקטיבית שלא לקדם את נושא השלום. "שלום" היא מילה שנאמרת בשבועות האחרונים יותר ממה שנאמרה בארץ בכל השנתיים האחרונות, ללא הדהוד כלשהו מעולם המוזיקה הישראלי. 

אפשר לראות את ההיעדר הזה גם בשלטים שמילאו את כיכר החטופים או את קפלן. השירים שמלווים את המחאה להחזרת החטופים הם שירים "מפעם". שירים כמו "שיר לשלום", אייקוני אך גם שייך לעידן אחר, או "אי אפשר לקנות גן עדן בדם" של ענבל פרלמוטר, שיצא לאחר רצח רבין. 

 

במדינה שבה אתה נחשב רק אם אתה מוכן להילחם עבור המולדת, לא משנה מה ההשלכות ומי נפגע מכך, אין שום מוטיבציה להביע התנגדות. ההשלכות של ההתנגדות עלולות להיות קשות יותר מאלו של ציות. אז כולם מצייתים

מדוע חשוב שנדבר על שירי שלום או שירים אנטי מלחמתיים? כי התרבות מעצבת את המציאות שלנו. מי מחליט על מה כותבים ומה חשוב, מה זוכרים ומה לא? מוזיקה היא חלק מנרטיב – היא חלק מהזיכרון שלנו והדרך בה אנחנו מבינים את עצמנו כחברה, כלאום, כעם וכיחידים. 

זה מוביל אותנו לשתי הקצוות בתרבות הישראלית: בצד אחד, ייצוג חזק ומרתק, סוחף וממלא מבחינה רגשית. מהצד השני – שממה. מימין: המנונים עוצמתיים כמו "חרבו דרבו" של נס וסטילה ו"תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב ומ' המסתערב. סיפורים חזקים, פזמונים יפים שדורשים מעט מאד מהמאזין, קריאה לנקמה ורדידות גדולה מבחינה מילולית. "תמיד אוהב אותי" היא רשימה של תפילות לבריאות ופרנסה. "חרבו דרבו" הם איומי נקמה ורשימה של כל היחידות בצה"ל – לא מילים לשיר אלא רשימה. 

ומהצד השני: דממה. לוחצים פליי על שירים של שלמה ארצי וממשיכים הלאה. אין מדורת שבט, אין קול בהיר וצלול. אין המנון שיכול לסחוף את כל המדינה אל עבר רגע של שלום. האמנים המעטים שיוצאים כנגד המלחמה, למשל ב"מכתב האמנים" המושמץ מחודש אוגוסט, נאלצים להתקפל במהירות. אסף אמדורסקי ואלון אולארצ'יק היו בין המבטלים שמשכו את שמם מהמכתב. במדינה שבה אתה נחשב רק אם אתה מוכן להילחם עבור המולדת, לא משנה מה ההשלכות ומי נפגע מכך, אין שום מוטיבציה להביע התנגדות. ההשלכות של ההתנגדות עלולות להיות קשות יותר מאלו של ציות. אז כולם מצייתים. 

ההתנגדות, שיש לציין שהיא מועטה מאד מבחינה כמותית, מגיעה מהשוליים של השוליים. אמנים "קטנים", לא כאלו שממלאים את אמפי קיסריה, אלא בקושי את לבונטין 7, שמות ליודעי דבר כמו האמן האלקטרוני אוטרקי או אמנית ההייפר פופ דנה זי. זה קורה כי באופן מסורתי, גיבורי התרבות הישראלית אינם נמצאים בסתירה לערכיה. הם מחבקים ואוהבים את המולדת ולא רואים את זה כתפקידם לבקר אותה, אלא לתמוך ולחזק אותה אל מול האויבים הרבים בהם אנחנו מוקפים לכאורה. 

וכך נותרנו עם נרטיב חד צדדי. שירי המלחמה שיזכרו הם רק כאלו שמהללים את החיילים שמקריבים את חייהם, או מבכים את אלו שמתו. יוצאי הדופן הם מעטים מדי. פאר טסי עם "פרופיל 97", בעל השורה המצליפה "בממלכת הטמטום הכל מותר", ג'ימבו ג'יי בשלל יצירתו. בראיון עם איש "הבילויים" ימי ויסלר, הוא הצהיר: "בגלל שכל כך קשה לחיות פה, יש תחושה שהתרבות צריכה להיות משהו מרגיע. משהו לשמוע ברדיו, באוטו, משהו נעים שלא יפריע באוזן, שאנשים יוכלו להירגע עד לדיווח על הפיגוע הבא שיגיע עוד מעט. בעצם, התרבות מרדימה פה את האנשים, שזו בפירוש נקיטת עמדה פוליטית ברורה". 

כן, הבנתם נכון. לא להביע עמדה – זו גם הבעת עמדה. אולי עכשיו, כשהמלחמה סוף סוף נגמרה, יתפנו אמני ישראל להביע עמדתם. עדיין לא מאוחר מדי. הביאו את היום, כי לא חלום הוא.
>> "שיר לשלום: מחאה ומהפכה במוזיקה הישראלית", בית רדיקל, התחייה פינת הרצל תל אביב, ראשון 26.10 החל מ-19:30. עוד פרטים כאן.