המוזיקה פשוט קראה לי. המוזיקה היא שער לריפוי. לי ולאחרים

אם יש בבית שני צלילים, שני מאיו כבר תעשה מזה שיר. באלבום החדש שלה, "משהו חייב להשתנות", היא מתופפת על מקלדת ושדכן, מנגנת בקלימבה ולוחשת יומן אישי לתוך כוס יין מזמרת. מלווה בלהקה חלומית, כלי נגינה שקשה למצוא יחד במקום אחר, רקדנית בטן, אנרגיה ואווירה של חגיגה, היא תגיע למופע השקת אלבום והופ כמה קליקים ויש לכם כרטיסים (19.9, שישי צהריים בגריי תל אביב, אבן גבירול 30 בקומה מינוס1).

לא החלטתי לעסוק במוזיקה. היא פשוט קרתה לי.
כמו שפה פנימית שדיברתי עוד לפני שלמדתי מילים. כל שיר שכתבתי, כל כלי שמצא אותי, היו תמיד חלק מתהליך הרבה יותר עמוק.

ביום ההולדת ה־23 שלי, באמצע מסעדה, הגוף שלי החליט להפסיק לשתף פעולה. התקף אלרגי חמור, אמבולנס, מיון. אני מאבדת הכרה, מאבדת קשר למציאות, ומתמסרת לשקט מוזר. היה שם חלל לבן, בוהק. תחושת התרחבות, שמחה עצומה. דמויות שמוכרות לי, אבל אני לא מצליחה להבין מי הן. לא מצליחה לגעת בהן. לא מצליחה להגיע.

ואז, חזרה פתאומית. כאילו מישהו מושך אותי חזרה למטה, למיטה בבית החולים. כשפקחתי עיניים משהו בתוכי כבר ידע: יש לי שליחות. לא רוחנית במובן הדרמטי, פשוט ידיעה פנימית, ברורה, שהמוזיקה אצלי היא שער לריפוי. לי ולאחרים. במשך שנים ניסיתי לעכל את החוויה הזו. בסוף היא הפכה לשיר: "לב חופשי". שיר קטן, מינימליסטי, שמחזיק בתוכו בקשה לריפוי. כתבתי אותו בלופ של שלושה צלילים על קלימבה מיניאטורית.

מאז אותה חוויה, החיים הובילו אותי ליצור. להוציא שירים. ללמד. ללוות אמנים במסע שלהם. ובעיקר להמשיך לגלות מה קורה כשמאפשרים לצליל פשוט לבוא לידי ביטוי בצורות מגוונות. האלבום החדש נולד מהתנועה הזו. הוא לא ז’אנר ולא הגדרה. הוא חגיגה של כל מה שאני אוהבת: רוק קלאסי שגדלתי עליו, מוזיקה אתנית מכל קצוות העולם, מקצבים שבטיים, פופ, אלתור, חיפוש מתמיד.

אם הייתי צריכה להדביק לזה תווית, אולי הייתי קוראת לזה פיוז’ן ים־תיכוני. אבל אני פשוט שונאת הגדרות. אני אוהבת לחפש. בהקלטות אני משלבת כל מה שיש בסביבה: תופים, אבל גם שדכן, תיפוף על ארונות, תנועה של שקית, מים זורמים, כוס יין מזמרת. כל רגע הופך לצליל. כל שגרה לביט.

ככה גם נולד "שמש", שיר שמדבר על כמיהה לחופש בתוך הכאוס היומיומי. במקום לברוח למקום אחר, פשוט לפתוח את החלון למה שיש. לקחת את הלחץ, להפוך אותו לקצב. אני זוכרת את עצמי עומדת באולפן, מתופפת על המקלדת, משלבת סאונדים של הודעות, תיקתוקי עט ושדכן ושקית עם צדפים, ומביאה אותם ישר לתוך השיר. חוגגת את החופש שאפשר לייצר בתוך החיים עצמם.

כילדה, זה לא תמיד היה ככה. אבא היה משמיע לי דיוויד בואי ו־Led Zeppelin במקום שירי ילדים, ומקליט לי קליפים על קלטות וידאו. אבל בבית הייתה גם מוזיקה מזרחית. עיראקית, טוניסאית, וגם פוליקר, אתי אנקרי, דורי בן זאב. בגיל ההתבגרות הרגשתי שאני צריכה לבחור. הייתי מאזינה לפרוג־רוק בגלוי, ולמוזיקה מזרחית בסתר. במגמת המוזיקה בתיכון הצעתי שנעשה את “הפרח בגני” וחטפתי מבטים של “מה זה קשור עכשיו”.

אבל היום אני לא בוחרת. אני משלבת. הכול. בגלוי. בגאווה. גם כשהקלטתי את הקאבר ל”והיה אם תלך” של שמוליק צ’יזיק, זה היה כי התאהבתי בשיר עד שלא יכולתי שלא. שמעתי אותו פתאום בנסיעה עם אבא, והעיבוד פשוט נולד לי בראש תוך כדי. רציתי להחזיר את השיר הזה לתקופה של פסטיבלי הזמר, עם העושר וההדר שהיו אז למוזיקה מזרחית. עם הויז'ן הזה הגעתי לנדב בלומר שותפי ליצירה והמפיק המוזיקלי של האלבום. יחד בנינו את את תמונת הסאונד והצבע הצלילי המיוחד של האלבום כולו. 

 

לאט לאט התחילו להגיע אליי הכלים. תוף לשונות שמצאתי במקרה. הרמוניום שהוזמן מהודו. קלימבה שנשכחה באולפן. הם הגיעו בדיוק בזמן, כל פעם. כאילו חיכו. בכל פעם שהרפיתי, משהו חדש מצא אותי. וזה כל הקסם.
"משהו חייב להשתנות", למשל, נכתב ברגע אחד על קלימבה של שני צלילים.
"סובבת לי ת’לב" התחיל כשסובבתי את האצבע על כוס יין ששרה לי בחזרה.
"הפוך" נכתב בבוקר של הופעה, כי אני דחיינית. ודווקא שם נפתח בי משהו שונה, קליל יותר, מצחיק אפילו.
יש בי גם הומור. גם עומק. גם רצינות וגם משחק.
אני אוהבת לתת לכל צד בי מקום.

 

אני מאמינה שההשראה נמצאת כל הזמן – פשוט צריך לבוא אליה עם לב פתוח. לא לחכות למוזה. פשוט להיות ערה. לשמוע. כי לפעמים שיר שלם יכול להיוולד מצליל אחד. או ממשפט שנזרק לאוויר. אולי החיים לא מסתדרים תמיד לפי תווים, אבל כשאני כותבת הכל מתנגן לי.