בזמן האינתיפאדה השנייה נהוג היה לומר שאפשר לדעת מה המצב דרך האזנה לרדיו. אבל זה לא היה רק שם, זה תמיד היה ככה. השירים הם הססמוגרף הכי טוב להבין את הנפש הישראלית. כפי שהלהקות הצבאיות שלטו במצעדים בזמן המלחמות הגדולות, כפי שרצח יצחק רבין ז"ל "הרג" את הרוקנרול העברי והעלה את "סופשבוע רגוע", כפי שגל הפיגועים של תחילת שנות ה-2000 הצמיח את ההיפ-הופ העברי – כך גם אחרי טראומת העל של השבעה באוקטובר (אולי הקשה ביותר שעברנו), אפשר להבין את ישראל בצורה הכי טובה דרך השירים שאנחנו מייצרים.

המוזיקה היא לא רק בריחה, היא גם מקום שבו מתהווה הדמות שלנו – לטוב, ולפעמים גם לרע. תשמעו אותם, ותראו אותנו. כמעט מדהים לחשוב על זה בדיעבד, בטח לאור העובדה שלחלקים גדולים מהעם לקח שבועות לחזור לשגרה אמיתית, אבל השיר הראשון שיצא בעקבות ה-7.10 (לפחות המתועד) ראה אור בסך הכל ארבעה יממות אחרי האירוע: ב-11 באוקטובר 2023 הראפר איזי הוציא שיר העונה לשם "שבעה באוקטובר". "כשאנ'לא יודע מה להגיד, אני פשוט פותח מיקרופון ומוציא את כל מה שיושב לי בפנים", הוא אומר לפני הטקסט, שמהווה תגובה ראשונה, מהירה מאוד, לדרמה שקרתה לנו מול הפנים.

>> השנתיים השבורות: עולם התרבות בישראל הוא נס ששווה להילחם עליו
https://timeout.co.il/%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa/>> השנתיים השבורות: האם ננרמל שב-7.10 יהיה כאן ערב בילוי רגיל?
https://timeout.co.il/%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94/>> השנתיים השבורות: המלחמה גרמה למסעדות ת"א להתגבר ולהתבגרhttps://timeout.co.il/%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%aa/

"כל הראש שלי טרפת, מדינה שלי מותקפת/ ועוד אבא שרואה פתאום ת'בת שלו נחטפת/ נשמה לי נשרפת/ והדרך, הדרך עוד נמשכת". זה היה שיר שהגיע מתוך הכאב, בלי פילטרים, וניתן לראות שאיזי דיבר כמו שרוב האנשים דיברו דאז. היה שם כעס (ועוד נעסוק בו בהרחבה), אבל יותר מכל היתה התדהמה מהמצב הכאוטי שנכנסנו אליו. בפזמון, איזי לוחש: "הו, אבא, תסביר לי מדוע החיים כל כך קשים", ומסיים במשאלה ישירה, "תבטיח שנחזיק מעמד". 11 ימים לאחר מכן, איזי הוציא שיר נוסף יחד עם הזמרת אודיה בשם "חורף 23", שבו שני אנשים צעירים ניסו להגדיר את עצמם מחדש בראי אותו שיר ממלחמת יום הכיפורים ההיא, אך המרירות כבר השתלטה במהלך 50 השנים שבין השירים. "חמלה ששרפו לה את הבית/ מוסר שערפו לו את הראש".

לצאת מדיכאון: הפנמת הכאב

אחרי ההלם הראשוני, החל הגל המשמעותי הראשון של יצירה מוזיקלית בעקבות האסון הכולל את השמות הגדולים, שלא רק מופיעים בפני החיילים, אלא גם מייצרים שירים חדשים שמהווים פסקול לתקופה המטורפת ביותר שעברנו. האסון הגדול השאיר את השטח להשתלטותו של ז'אנר הפופ האמוני בואכה מיינסטרים ימני הארדקור. כך נולדו שירים כמו "מולדת" של חנן בן ארי כבר ב-16.10 ("אין אמת ואין שלום/ אין גם צדק/ רק סדק") שהיה סימן ראשוני לגל פטריוטיזם אגרסיבי שמהלל את המדינה וסמליה, וכמובן – את החיבור לאמונה דתית. אייל גולן (מי אם לא הוא) מיהר להוציא את "עם ישראל חי" עם השורות "הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אז מי יכול עלינו? כי אין לנו עוד מדינה".

מאות שירים יצאו לאור כבר בחודשים הראשונים, אך השיר המאפיין ביותר של התקופה נוצר דווקא לפני האסון – באוגוסט 2023, חודשיים בלבד לפני הטרגדיה הנוראית, אז הוציא הזמר יגל אושרי את השיר "לצאת מדיכאון". הוא, כמובן, עסק בדיכאון אחר – אבל כמו שתמיד קורה בתקופות כאלה, יש נטייה לשירים כאלה לצוף מחדש. "גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך / את עצמך, את הדרך הביתה / תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה" – הטקסט היה כמעט נבואי, והתחבר בדיוק לתחושות של הישראלים בזמן החשוך ביותר שאפשר לדמיין. רצינו לצאת מדיכאון, כי היינו בדיכאון. עמוק.

תחזור, תחזור היום: הכמיהה להשבת החטופים

ליום הנוראי ביותר שעברה מדינת ישראל היה גם אספקט נוסף, איתו אנחנו מתמודדים עד היום: 255 (מספר מדהים עד היום) ישראלים וישראליות וזרים שנחטפו לשטח רצועת עזה, צל כבד על הישראליות כולה. גם במוזיקה, באופן טבעי, היה ביטוי לכאב הזה עם שורה של שירים, חלקם להשבתם של חטופים ספציפיים ("אביגיל" של אבי טולדנו, למשל, הוקדש למען אביגיל עידן בת השלוש שנחטפה מקיבוץ כפר עזה), ובעיקר כאלה שביקשו להיות סממן לזיכרון ולרצון לא לשכוח ולא להשכיח את האנשים שעדיין שם, וצריכים לחזור הביתה.

ב-31 באוקטובר 2023, סוף אותו חודש נוראי, הוציא הפרויקט של עידן רייכל את השיר "תחזור". מי שביצעה את השיר היתה רוני דלומי, ששרה את המילים: "תחזור, תחזור היום/ כל כך רציתי שתגיע/ הלוואי תבוא בלי להודיע, עוד היום". כמעט שנה לאחר מכן, ביום ה-300 לחטיפה ההמונית, חוה אלברשטיין הוציאה שיר בשם "אבא חטוף" – שכתב הרב ליאור אנגלמן. "יש איש אחד, אני מכיר, הבן שלו חטוף/ הוא לא מפגין ולא מוחה, הוא סתם יושב כפוף/ המאפרה שלו כבר מלאה בדלים/ והדמעות העצובות מילאו המון דליים". זה טקסט חורך וקשה, בעיקר כי הוא מתאר משהו הפוך מהמחאה ההמונית שהיתה אז ברחובות – את מי שהיה רחוק מהזרקורים, ורק חיכה לבשורות על אהובו שיחזור.

וכמו תמיד, לא רק שירים מקוריים עלו לאוויר – אלא גם גרסאות כיסוי. המקרה הבולט ביותר היה של נטע ברזילי, זוכת האירוויזיון 2018, שב-12 בנובמבר 2023 הקליטה קאבר ל"נערי שובה אליי" של מרגלית צנעני. במקור שיר פופי, שאפילו הפך לקאלט בזכות "ארץ נהדרת", אבל הקונטקסט והצל הכבד גרמו למילים להישמע אחרת. "אשמור לי למשמרת את אהבתי/ הו, נערי, מתי תשובה אל ביתי?", היא שרה בביצוע קורע הלב שהפך לאחד הרגעים המוזיקליים המדהימים סביב הטרגדיה.

חרבו דרבו על הראש שלהם: שלב הכעס

טבח ה-7.10 היה אירוע ששינה הרבה מאוד ישראלים. הוא הכיל בתוכו הרבה מאוד אמונות שהתנפצו, ועורר לא מעט כעס – על העולם, על השכנים שלנו, על התקווה לעתיד יותר טוב, על המנהיגים שלנו, ולפעמים גם על קונספירציות הזויות. אחרי ההלם והעצב, הגיעה גם הרצון לנקמה. להרגיש שהמוות והכאב לא היה סתם, לצד פחד מצמית מכך שאירוע טראומטי כל כך עשוי לחזור על עצמו.

וכך, קצת אחרי החודש הראשון שעסק בעיקר בהלם ובעצב, הגיעה גם הקריאה לפעול. כפי שמדינת ישראל, אחרי שסיימה לקבור את מתיה, יצאה למלחמה – גם המוזיקה הישראלית הפכה לקשוחה יותר, לעתים אלימה ממש. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן "חרבו דרבו", שהוציאו צמד הראפרים נס וסטילה ב-14.11. לחן דריל קופצני הפך לקריאת קרב שהיא שיר נקמה, שלמרבה הצער רכב על המוד הישראלי עד לזכייה בתואר שיר השנה של גלגלצ. אך הוא לא היה לבד – היו גם רותם כהן, שלא נחשב לזמר קשוח מדי, עם "מי ששונא אותך ימות", וסאבלימינל עם היותו סאבלימינל, או "מי משוגע" של הדודא גאנג. כולם ביטאו את אותו רגש אפל שהוביל אותנו עד הלום, אם כי מידת ההשפעה שלהם על הרוח הישראלית ופעולות הממשלה עוד צריך להיבחן. אולי בהאג.

שמש שזורחת עליי: שלב התקומה

אז באנו חרבו דרבו, מה עכשיו? אחרי מאות שירים עצובים, החל להישמע קול אחר. כזה שמנסה לראות ניצוצות של אור בתוך החושך המטורף. לראות תקופה טובה יותר באופק. קלישאת "גיבורי העל" של התקווה 6 התחנפה לציבור הישראלי וניסה להשיב את האמון שנסדק במערכות, וגם באירוויזיון אפשר לראות את הפער שנפער בין "Hurricane" של עדן גולן שהתמקד בכאב וצער, ל"New Day Will Rise" של ניצולת הנובה יובל רפאל, שהכיר בכאב העצום אבל גם סיפר על "יום חדש יזרח, החיים ימשכו", מבלי לשכוח לשלב אלמנט אמוני עם ציטוט משיר השירים. ואם תרצו, זה גם הפער בין שני שירי השנה של גלגלצ – מה"חרבו דרבו" של תשפ"ד חתכנו ל"השם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב". אחרי הדיכאון והכעס, מגיעה גם ההשלמה עם המצב שהיה – ורצון להמשיך את החיים.

גם האלבומים של שני אמני הראפ הגדולים במדינה משקפים את הדואליות הזו. "הדרך לשביל הזהב" של רביד פלוטניק הרגיש כמו מסע עצמי לחקר הנפש הפגועה שאחרי השבעה באוקטובר, בעוד שטונה יצאב דואליות פנימית עם צמד אלבומים שבדרכם, הציעו גם נחמה וגם מבט קדימה. רק בשיר הסוגר לאלבומו של פלוטניק השניים נפגשו מבחינת הרוח – השמש שזורחת עלי, שעסק בהודיה, אבל לגמרי גם בתקווה לה.

סוף דבר: הקול שלא נשמע

מדינת ישראל השתנתה מאוד בשנתיים שעברו מאז ה-7.10. זה היה אירוע מכונן שהשפיע על כל תחום בחיים שלנו – על הכלכלה שלנו, על הביטחון שלנו, על האמונה שלנו בעצמנו, גם על התרבות בדרכים כאלה ואחרות. אבל בעיקר, הוא שינה משהו עמוק בתוכנו.

אם להשאיל מדימוי הסברס הוותיק, הוא הפך את העם לקוצני בהרבה. וכך נשמע גם הצליל הישראלי – גם השירים האופטימיים מדברים בעיקר על אופטימיות בתוכנו. על רצון ש"נזכור תמיד להיות מאוחדים". גם אמנים שפעם ידעו לשיר או לגלות כאב לצד השני כמו נורית גלרון ("אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה"), גידי גוב ("את החיים לקחו לך, מלחמות קדושות") או חוה אלברשטיין ("עד מתי יימשך מעגל האימה, מתי ייגמר הטירוף הזה?") עוד חותמים על עצומות שקראו לסיום המלחמה, אבל זה לא בא לידי ביטוי באמנות שלהם.

המוזיקה הישראלית מבטאת את הקונצנזוס הישראלי החדש: התקווה הישנה לשלום ולדו קיום נגוזה. מעכשיו, השאיפה היא צנועה הרבה יותר – ובאותה העת, גם מרחיקת לכת יותר – אנחנו נדע שקט כשנהיה חזקים יותר, כשנחשל את הצבא שלנו, כשנהיה מאוחדים. שנתיים אחרי היום הגרוע בתולדות מדינת ישראל, הטראומה עוד שולטת עלינו, וממנה אנחנו מגיבים. הרחובות אמנם ממשיכים לרוץ, אנחנו קמים כל בוקר לעבודה, אפילו הפריים טיים כבר התאושש ומפוצץ בתכניות ריאליטי, ואנחנו עדיין בתוך ערפל הקרב. בתוך חוסר הוודאות העצום, שמוביל גם לחשדנות ולרצון להקשיח עמדות.

48 חטופים עדיין נמצאים בעזה. גם חיילי צה"ל עדיין מעבר לגבולות. כשזה המצב, קשה מאוד גם למוזיקה המקומית באמת לשנות פאזה או לדמיין אופק אחר. במובן הזה, גם המוזיקאים וגם המאזינים נמצאים באותה הנקודה ממש – מחכים ליום טוב יותר. כפי שהיטיב לכתוב את זה ג'ימבו ג'יי בפזמון של "מפרש לבן" (השיר הטוב ביותר שיצא מאז המלחמה): "יד אחת צ'ייסר, יד אחת סל קל, יד אחת מילא, יד אחת דווקא / עם יד על הלב, אני עדיין מאמין".

• שבעה באוקטובר https://timeout.co.il/topic/%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8/
• ❤ תרבות https://timeout.co.il/topic/%e2%9d%a4-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa/
• מוזיקה https://timeout.co.il/topic/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94/
• מלחמת שבעה באוקטובר https://timeout.co.il/topic/%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8/