ההמונים הפסיקו את תל אביב: מזמן לא הייתה פה כזאת דממה בערב

מאות אלפי ישראלים לקחו אתמול חלק בפעולות השיבוש והמחאה בתל אביב, באחד ממפגני הכוח הפוליטיים הגדולים של השנים האחרונות, ביניהם באופן חריג גם צעירים רבים, ועצרו את העיר שלא עוצרת. בשעות הערב, לקראת הפגנת הענק שנערכה בכיכר החטופים, התרוקנו הרחובות במרכז העיר ובצפון הישן כמעט לחלוטין ונותרו דוממים כמעט לגמרי. דבר כזה לא ראינו הרבה זמןץ

מעל 150 מסעדות ובתי קפה בחרו לשבות אתמול, בהיענות לקריאת משפחות החטופים ומועצת אוקטובר לשבות ולמחות למען החזרת החטופים וסיום המלחמה. זאת הייתה כמובן היענות חלקית מאוד. לאורך היום הסתובבנו בעיר וראינו גם בתי קפה ובתי עסק שנותרו פתוחים. הם לא היו רבים, אך הם היו שם. לאו דווקא מתוך קריאת תיגר או התנגדות לשביתה, יותר מתוך חשש שהיא לא תהיה אפקטיבית ו/או תאלץ אותם לספוג את הנזק הכלכלי הטמון בהשבתת עסק ליום שלם.

היו גם אנשים שישבו בבתי הקפה שנותרו פתוחים, בתפוסה חלקית מאוד, אך גם בשעות היום העיר הייתה דוממת בהרבה מבדרך כלל, גם יחסית ליום ראשון לוהט של תחילת השבוע. בעוד במדרחוב פלורנטין נרשמה תנועה אנושית דלילה עד בינונית, ככל שהתקרבנו למרכז העיר ולצפון הישן הרחובות היו ריקים, זולת אנשים שהפגינו בצמתים וכמעט ולא נראו בתי קפה מלאים או אף פתוחים.

>> לאנשים שחיים בתל אביב יש המון מה להפסיד. זה הזמן לעצור הכל
>> "איפה שיש מאבק – יש תקווה": שוטטנו בין צומת קפלן לכיכר החטופים

בעוד שאנחנו השתדלנו מאוד להקפיד על ההחלטה לא לגהץ באשראי אתמול (ולא היה קל לוותר על אמריקנו קר באיזור הבימה) ולהפגין איפה ומתי שאפשר, רצינו  לשמוע מיושבי בית הקפה מה עומד מאחורי בחירתם לשבת בקפה דווקא היום. לא כדי לצלוב ולבייש אותם, אלא מתוך רצון להבין האם ההתעוררות של יום השביתה היא אשליה גם אחרי כמעט שנתיים של מלחמה מייאשת.

לעידו, בן 31, שישב בבית הקפה ביום ראשון ב-17:00 אחה"צ, הייתה תשובה ברורה: "קודם כל לא שבתתי היום כי בעבודה שלי זו לא הייתה אופציה. לא דיברו על זה בכלל. אם היו מותירים לעובדים לשבות, אז אולי הייתי עושה את זה. למה אני לא מפגין עכשיו? זו שאלה טובה. אני חושב שההפגנות לא משפיעות על מקבלי ההחלטות. הסיבה היחידה להפגין היא מתוך אמפתיה למשפחות, אבל אני לצערי לא חושב שההפגנות מזיזות לביבי".

נועה, שישבה בשולחן לידו הביעה קול מעניין אחר: "להפגנות גדולות אני דווקא פחות מגיעה", אמרה. "אני חושבת שיש יותר חשיבות בלהיות שם כל הזמן ולא רק כשיש התעוררות גדולה. לכן אני הולכת כל שבוע לבגין, כשיש כמה אלפים ולא מאות אלפים. כל הפגנה היא חשובה, אבל דווקא בענקיות אני מרגישה שאני יכולה לחסוך לעצמי קצת אנרגיה, ולבוא בכוחות מחודשים להפגנה הבאה שלצערנו תוציא פחות אנשים מהבית".

בסביבות השעה 18:00 הערב התחיל לרדת ותנועה מחודשת ונמרצת השתלטה על רחוב אבן גבירול. מרבית העסקים נותרו סגורים וחשוכים אך עוד ועוד אנשים פקדו את הרחובות כשהם לבושים בחולצות מחאה ומצוידים בדגלים ושלטים. המונים צבאו על שדרות דוד המלך, חצו את גינת דובנוב לרחבת המוזיאון והצטופפו בהמוניהם בכיכר, לא רק מאמפתיה למשפחות החטופים, כפי שגרס עידו שעתיים קודם בבית הקפה, אלא מתוך דרישה אמיתית לסיום המלחמה ומאבק לשינוי.

בשעות הערב המאוחרות יותר, לפני סיום ההפגנה, נראו איזורים בלב העיר ובצפון הישן שקטים יותר מביום כיפור. דנה, בת 46 ובליינית לילה ותיקה, בילתה את שעות ההפגנה הגדולה באחד הברים היחידים בסביבה שנותרו פתוחים. "גם מקומות שלא הודיעו שישבתו היו סגורים הערב", היא דיווחה, "פשוט קלטו שלא הולכים להגיע אנשים. בכלל, אם המנזר והפיקוק והתדר סגורים, זה גם ככה מוריד חצי מהאופציות מבחינתי. אבל הפגנתי כל היום ושמעתי בשנתיים האחרונות מספיק נאומים בכיכר החטופים. טוב מאוד שהעיר התרוקנה אבל גם לברים מגיע שיתמכו בהם כדי שהם יתמכו בנו".

עם תום ההפגנה, כשמאות האלפים עשו דרכם בחזרה הביתה, חזרה גם ההמולה אל רחובות העיר בצעדות לפריקת אדרנלין. האווירה הייתה מרוממת, אחרי ההצלחה האדירה של יום השביתה האזרחית הראשונה בישראל, ונדמה היה לרגע שאת הציבור הזה שהאיר את כיכר החטופים אתמול אי אפשר יהיה להשתיק עוד. אבל כבר ראינו איך השתיקו אותו בעבר. נתראה בהפגנה הבאה