המאיירת שמצילה את העיר מעצמה: תמר בלומנפלד רואה לכם הכל

תמר בלומנפלד נוהגת להניח את האיברים הפנימיים שלה ושל כולנו על לוח לבן ואז לייצר מהם איורים. היא משרטטת בטן מידלדלת ורפויה, שריטות נוראיות של חתולים ושיחות אקראיות במרחב העירוני שמבקשות להמחיש את האמת המרה: הכול באמת נורא מטומטם.

כל האיורים בכתבה, תופתעו לדעת, הם של תמר בלומנפלד

בימי הקורונה היא חזרה לארץ לאחר גלות בלונדון, המתינה תקופה שנראתה לה כמו נצח ליציאת ספרה השני, היא אגב עדיין ממתינה, ובשני הקרוב פותחת תערוכה חדשה ולא מצונזרת עם מיטב איוריה בכולי עלמא תחת השם היפה – "טיפים לחיים גרועים יותר". בין לבין היא גם מאיירת קריקטורות לעיתון "הארץ".

"אני מרגישה שאני מסתובבת כבר שנה עם ראש של תינוק בין הרגליים והוא צריך כבר לצאת", היא אומרת לי בראיון טלפוני שקיימנו השבוע בנוגע לעיכובים ביציאת ספרה החדש, "קנאה טובה". "אני חושבת שבמהלך הקורונה וסבב הלחימה האחרון הסתגלנו לשינויים, למדנו לא להתאכזב יותר מדי מהם ולהיות יותר גמישים; נכנסנו לפרופורציות. הפכתי לשר פיטנס של המאיירות", היא אומרת בצחוק.

יוצא לך לחלק טיפים לחיים גרועים?
"נתתי טיפ לא מזמן לחברה שכדי לייבש חצ'קונים כדאי לשים סבון פנים. היא קמה עם פריחה מטורפת על כל הפרצוף. בכללי אני לא חושבת שיש לי טיפים לחיים טובים לתת ומה שמסקרן אותי זה הטמטום האנושי של כולנו, ואיך עם כל הפאסון כולנו בעצם לוזרים קטנים ואגואיסטים".

מה ההבדל בין הספר החדש לזה הקודם?
"המבנה שלו הרבה יותר מורכב – הוא חוזר אחורה וקדימה בזמן. בין התקופה שבה הספר קורה כשהגיבורה גרה בלונדון ונאלצת בעל כורחה לחזור לארץ, לבין זמן שבו היא היתה ילדת כאפות מגושמת בחיפה. הגיבורה יושבת לה על הכתף וחוזרת אתה לחיפה להוציא את מסע הנקמה שלה בכל מי שהתעלל בה בעבר, כשהיא נורא קינאה בחברה הכי טובה שלה. הספר הזה הרבה יותר אפל, הוא מצחיק אבל גם עצוב שזה דבר שאני יכולה להעיד שלא היה לי אומץ לעשות בספר הקודם (אין א ריליישנשיפ)".

בתערוכה החדשה נתנו לך להתפרע ללא צנזורה. מה את עושה פה שנגיד אי אפשר בעיתון?
"אני חושבת שאני בתהליך תמידי של צנזורה. זה קורה גם מול הוצאת 'כתר' וגם מול 'הארץ'. הפרינט הוא יותר שמרני מקשקושי רחוב (הבלוג שלה באתר הארץ) שהיה אונליין ואפילו שם זכיתי להיות מצונזרת". היא אף מספרת כי בבלוג שלה נהגה להצפין משפטים מסוימים שכנראה לא היו מתפרסמים אחרת. "אני שמחה שיש את העיניים האלה, שיש דברים שעוברים צנזורה. התערוכה מנגד היא לא פוליטיקלי קורקט ולא תלויה בשום דבר. אין אף אחד שיגיד לי זה לא וזה כן".

באיורים שלך יש אלמנט חזור של דימויי גוף. מדוע את בוחרת דווקא בזה?
"אני לא כל כך מכירה אנשים שאין להם בעיה עם דימויי גוף, אולי חוץ מבר רפאלי. זה עובר לי בראש איזה עשר פעמים ביום – האם רזיתי או השמנתי? בכלל, חשבתי שצריך לעשות איזה פקטור בגלל הקורונה ולקבל את זה שכולנו כמה קילו יותר. לומר לכולם: 'עזבו, אי אפשר, זה בלתי ניתן להורדה'.

בדיוק היום נתקלתי בדיון לגבי הקטע של גברים שקובעים לדייט ואחרי רבע שעה בורחים. מישהו כתב לי בסודיות ששמורה רק לדושבאגים – שהן פשוט מרמות באפליקציית ההיכרות לגבי המראה. כמובן שעניתי לו שגברים מרמים לא פחות, וזה שאנחנו לא עוזבות אחרי רבע שעה זה כי יש לנו חמלה".

העניין של לצותת לאנשים ברחוב, זה עדיין קורה?
"לא, כבר לא. עשיתי את זה במשך שש שנים עד לנקודה שאמרתי 'די, דברים טובים צריכים להסתיים'. אבל אני עדיין מאזינה לשיחות ומפנטזת על מה הייתי עושה אתם. זה כבר תחביב שנהיה דרך חיים".

יצא פעם שאדם שצותת לו זיהה את עצמו בקומיקס וחזר אליך בתגובה זועמת?
"לא, אבל קרה ההיפך – אנשים זיהו את עצמם בלי שהם באמת היו קשורים. הם היו בטוחים שזה הם וכמובן שלעתים זרמתי אתם". אלא שפעם אחת היא בהחלט כיוונה את הקומיקס לכתובת מסוימת: "עשיתי פעם משהו מכוון למישהו לאחר שנפרדנו. הוא עצבן אותי והוא זיהה את זה מן הסתם".

כמה מהסיפורים מורכבים מהחוויות האישיות שלך?
"אני חושבת שדי הרבה, אבל זה לא שיש לי איזה סיפור מעניין. יש לי את הזווית שלי שדרכה הכל מצחיק, או לפחות הרוב".

איך היה ליצור בזמן הקורונה?
"בתחילת התקופה גרתי בלונדון והייתי בזוגיות והתגעגעתי לארץ. היצירה באנגלית שניסיתי שם הרגישה לי כאילו ירדתי מחגורה שחורה לחגורה לבנה, אז היתה לי תקופה מאוד קשה. גם הספר התחיל להתעכב ותהיתי 'כמה אפשר?'. לפני שבעה חודשים באחד הסגרים הרעיון לחזור לארץ זרם לי; מעין רנסנס מחודש".

לבסוף בלומנפלד אכן חזרה לארץ והחלה לערוך סדנאות קומיקס בכולי עלמא. עניינים החלו להסתדר. "עכשיו קורים דברים טובים: הספר שבקרוב יוצא והתערוכה. אבל היתה תקופה ארוכה של חוסר מוטיבציה. החזרה לארץ החזירה לי את חדוות היצירה, עם הקשר יותר הגיוני לסביבה שבה אני עובדת".

הסתה חמורה נגד חתולים

בנוגע לאיור שמרמז על היבט מזוכיסטי באימוץ חתולים, כחובב חתולים, מה יש לך נגדם?
"הו, אנחנו נכנסים לוויכוח לא נעים. לראשונה היה לי חתול בלונדון ונקשרנו, כי אתה נקשר לכל בעל חיים פחות או יותר – אולי לא לתנין. אבל באמת זו חיה חרא: היא מתהפכת עליך בשניות ואני לא מבינה איך אפשר להשוות את זה לכלבים. החתול היה שורט לי את הפנים והרגליים. זה כל הזמן להסתובב עם שריטות, ואנשים חולי חתולים קנאים לדבר הקדוש הזה. אבל מודה שאני מתגעגעת לליטופיי חתול. מבינה את הקסם אבל פשוט לא סומכת עליהם".
התערוכה "טיפים לחיים גרועים יותר" נפתחת בשני הקרוב, 31.5 בכולי עלמא, מקווה ישראל 10. לפרטים נוספים